פרשת בלק (שלמעשה היתה צריכה להיקרא ׳פרשת בלעם׳), היא אחת הפרשות היותר משעשעות במקרא. בלק בן ציפור, מלך מואב, המודאג מהמלחמה הקרבה ובאה עם עם ישראל החזק שזה עתה עלה ממצרים, שוכר את שרותיו של בלעם הנביא, על מנת שיקלל את עם ישראל. כי הרי כולם ידעו באותה תקופה: “אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר” – מי שבלעם מברך הוא מבורך, ומי שבלעם מקלל הוא מקולל.
הפרשה מספרת בהומור לָקוֹני על הנסיונות הנואשים של בלעם לקלל את ישראל: לא משנה כמה הוא מתאמץ וכמה הוא משתדל, אין הוא מצליח לקלל את העם, אלא רק לברך אותו. אחת הברכות של בלעם אפילו זכתה למקום מכובד במצעד הפזמונים של סידור התפילה שלנו: “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ”ד, 5).
בלעם הרשע?
אז למה בעצם זכה בלעם להיחקק בהיסטוריה כ”בלעם הרשע”? מה היה כל כך נורא במה שעשה? הרי בסופו של דבר הוא ברך את העם ולא קיללו?! האם חטאו החמור כל כך הוא עצם הכוונה שלו לקלל את העם? אחד בפה אחד בלב? הרצון שלו לשתף פעולה עם כוחות הרשע? ובעצם – מה יותר חשוב – המעשה או הכוונה?
אז מה באמת היה חטאו של בלעם? האם היה זה חטא המרמה? האם הבטיח הבטחות שווא למנהיגות דאז, שלא היה מסוגל לקיים? הרי היה צריך להגיד מיד לבלק, שאין ביכולתו לאמר אלא את דבר ה’. פייר, בלעם ניסה להימנע מכל העסק. אבל שליחי בלק ממש לחצו…
או שמא היתה זו החמדנות שלו? “אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב…” (פס׳ י”ח) – האם בכך רומז בלעם שעבור סכום מופרז הוא מוכן לעשות הכל, אפילו לקלל את עם ישראל? פייר, בלעם אמר מראש שלא יעזור לבלק לשחד אותו בכל הכסף שבעולם: “לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה׳ אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה”.
אז אולי זה היה חטא האלימות נגד בעלי חיים? שלוש פעמים בלעם מכה את חמורו עד שהחמור פוצה פיו במחאה נגד ההתעללות בו. צער בעלי חיים הוא אמנם ערך חשוב ביהדות, אבל רבים במקרא חטאו חטאים נוראיים יותר ולא זכו לתואר המפוקפק כמו בלעם “הרשע”.
כולנו מכירים את התחושה בה מתכוונים למשהו אחד ויוצא משהו אחר, מתחילים פרויקט עם כוונה אחת ומסיימים עם תובנות הפוכות, או מבטיחים משהו לבוס ומגלים בהמשך שאין סיכוי…. כל אלה הן סיטואציות אנושיות, לא חטאים. מה שמוביל אותי לחשוב שאולי החטא הגדול של בלעם היה משהו אחר לגמרי: אולי מדובר בחטא העוורון והאטימות כלפי הסביבה. בלעם לא מקשיב לה’, וגם לא רואה את מצוקת ה”אחר” האולטימטיבי, המיוצג על ידי אתונו.
האירוניה בסיפור מגיעה לשיאה כאשר אפילו החמור של בלעם רואה את מלאך ה’ במקום שבלעם לא רואה אותו! בלעם הוא אטום לנעשה סביבו עד שהחמור זועק, ובלעם הודחק לפינה “וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.” (פס׳ כ”ו).
אז מה ניתן ללמוד מפרשת בלק?
היו תמימים – באמרות הלב ובאמרות הפה, היו אופטימיים. לעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, והקשיבו לסובבים אתכם – יכול להיות שגם לחמור שבחבר’ה יש משהו חשוב להגיד.
שבת שלום.
נגה ברנר סמיה היא סמנכ״ל בינ״ה התנועה ליהדות חברתית