״החלצו מאתכם"
מטות- מסעי
בפרשות מטות מסעי, אנחנו פוגשים את אחד הקטעים הקשים ביותר בתורה לקריאה מודרנית, אתית וביקורתית. ה׳ מצווה את משה מצווה אחת אחרונה: ״נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃״ כלומר- צא למלחמת נקם במדין לפני מותך.
משה אוסף אלף חיילים מכל שבט, שיוצאים למלחמה עקובה מדם, בה הורגים בני ישראל את כל הזכרים, בוזזים ושורפים את הרכוש ושובים את הנשים והילדים. כשחוזרים בני ישראל אל משה, הוא כועס עליהם על כך שלא הרגו גם את הנשים ואת הילדים, ומצווה על הרג כל הילדים הזכרים וכל הנשים הלא בתולות.
כיצד מתמודדים עם טקסט כזה?
הרבה פעמים כאשר אני נתקלת בטקסט מקראי בעייתי, אני פונה אל הפרשנות החסידית, ודווקא היא מסייעת לי להתחבר ולהבין.
בספר ״ליקוטי תורה״, מספרי היסוד של חסידות חב״ד, מסביר רבי שניאור זלמן מלאדי, המכונה אדמו"ר הזקן, כי היציאה למלחמה זו היא בעצם יציאה למלחמה פנימית כנגד מה שמכונה בחסידות ״קליפת מדיין".
קליפת מדיין היא תכונת אופי שכל כולה הסתגרות בתוך העצמי ללא יכולת לראות או להכיל את הזולת, וכל זאת ללא כל סיבה מיוחדת. במילים אחרות, זוהי תכונת אופי שכולה שנאת חינם.
כותב האדמו״ר: ״ואחר כל זה יובן ענין נקמת הוי׳ במדין כי בחינת שנאת חנם ופירוד זהו ממש המנגד לשם הוי׳ שעיקרו השלום וההתכללות…״ לפי דברים אלו, שנאת חינם היא מקור כל הרוע והיא מקור החורבן והגלות. על כן נקמת ה׳ באוחז בה היא כה חריפה. זוהי תכונה שעלינו לכלות מתוכנו.
הפילוסוף הגרמני יהודי אריך פרום הגדיר בספרו ״לב האדם״ את ״קליפת מדיין״ בשפה חילונית. פרום כמובן לא השתמש במונח ״קליפת מדיין״ הוא כינה תכונה זו, בעקבות זיגמונד פרויד – נרקיסיזם. בספרו, פרום ממשיך את משנתו של פרויד ומזהיר כי הסכנה הגדולה ביותר התמונה בנרקיסיזם היא לא אהבה עצמית מופרזת, אלא ההפיכה של העצמי לכל עולמי עד לכדי רמה שבה אינני מסוגל או מסוגלת יותר לראות את הזולת. זה יכול להיות תהליך אישי של אדם בודד, או תהליך של קבוצה, מה שהוא מכנה ״נרקיסיזם קבוצתי״.
פרום כמו רבים מדורו ניסה להבין לא רק את התהליכים הפוליטיים והכלכליים שהובילו לאסון של מלחמת העולם השנייה, הפשיזם והשואה, אלא גם את התהליכים הפסיכולוגיים. איך יכול עם להגיע למקום בנפשו, שבכוחו להשמיד עם אחר?
אותו נרקיסיזם לפי פרום, הנטייה שלנו לבנות סביבנו עולם המיטיב עם תדמיתנו האישית שיצרנו לעצמינו, יכול להתעצם עשרות מונים כאשר הוא מקבל אישור מאנשים נוספים. האחר והשונה נדחקים אל מחוץ למציאות זו ולכן דמם מותר.
אולי באור זה ניתן להבין מדוע ציוותה התורה מלחמת חורמה חסרת רחמים בתכונה המסוכנת הזו.
מייד לאחר שה׳ מצווה על משה לנקום במדיינים נכתב הפסוק הבא:
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהֹוָ֖ה בְּמִדְיָֽן:
על הפסוק הזה צריך לשאול – מדוע נכתב ״החלצו מאתכם״ ולא ״ייחלצו מאיתכם״ מה שדקדוקית יהיה נכון יותר? המסורת החסידית מסבירה ש״החלצו מאתכם״ משמעו – צאו מעצמכם. או במילים של פרויד ופרום, הדרך לטפל בהפרעה נרקיסיסטית היא קשר עם הזולת, דרך אהבה ודרך יצירה, דרך חיבור עם העולם האמיתי המתקיים מחוץ אליי.
בימים אלו המובילים אל תשעה באב, יום אבל על חורבן שנגרם כתוצאה משנאת חינם, פרשתינו מזכירה לנו, ״החלצו מאתכם״, צאו מעצמכם, ראו את האחר. רק כך נוכל למנוע חורבן נוסף
שבת שלום.
