אחת הטעויות המפורסמות בנוגע למגילת העצמאות היא הדעה הרווחת שמדינת ישראל מוגדרת במגילת העצמאות מדינה יהודית ודמוקרטית. אולם כפי שייווכח לדעת כל המעיין אף לרגע במגילת העצמאות, לא רק שביטוי מעין זה אינו מופיע במגילה, אלא שאף על פי שמגילת העצמאות רוויה ערכים דמוקרטיים, המילה “דמוקרטיה” עצמה (על הטיותיה) אינה מופיעה בה.
גם היחס ליהדות המדינה מורכב. הבחירה בביטוי “צור ישראל” המעורפל יחד עם בחינת הערכים היהודיים בנרטיב שבראשית המגילה והערכים שהוכללו כנובעים מ”חזונם של נביאי ישראל”, מעלים שאלות בדבר יחסם של מנסחי מגילת העצמאות ומייסדי המדינה לערכי היהדות ולערכי הדמוקרטיה כאחד.
בחירתו של בן גוריון להגדיר את הנרטיב ההיסטורי כ”קשר היסטורי ומסורתי” חושפת מורכבות בזהותו ובזהות שייעד למדינה – יהודית וחילונית, בעלת ערכים הנובעים מהמסורת ועומדת בסטנדרטים מחמירים של שמירה על זכויות אדם.
ראשית ניסוח המגילה
מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, נוסחה במשך כשלושה שבועות, מ־24 באפריל 1948 ועד שעות אחדות לפני ההכרזה, בצהרי ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948.
תחילת הניסוח בוצעה במחלקת המשפטים בהוראת פנחס רוזן, מי שהחזיק באותה שעה בתיק המשפטים של מנהלת העם ויתמנה לימים לשר המשפטים הראשון של המדינה. המדינה הוגדרה בטיוטות הראשונות האלו “מדינה יהודית חפשית ועצמאית”[1]. לאחר כעשרה ימי עבודה רוזן לא היה מרוצה מהתוצאה: מסמך שתומך משפטית בהקמת המדינה אך אין בו כל חזון או התחייבות של המדינה לערכים כלשהם. הוא העביר את הטיוטה לידיו של צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים ולימים שופט בבית המשפט העליון, להמשך העריכה והניסוח. בנוסח שהגיש ברנזון לרוזן כעבור יומיים הוא הגדיר את המדינה “מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית”, והכניס פסקאות של הבטחות בדבר אופי המדינה, כולל ההבטחה ש”המדינה היהודית תהיה מדינה […] של חרות, צדק ושלום ברוח חזון נביאי ישראל”[2].
משה שרת – ערכי שוויון וזכויות במקביל למחיקת המילה “דמוקרטיה”
משה שרת – ערכי שוויון וזכויות במקביל למחיקת המילה “דמוקרטיה”נוסחו של ברנזון עבר עריכה נוספת והועבר למועצת העם לישיבה שהתקיימה ב־12 במאי 1948. בסוף ישיבה סוערת הוחלט על הקמת ועדה לניסוח ההכרזה מתוך חברי מנהלת העם, ועל כינוסה למחרת. כהכנה לכינוס ועדת הניסוח עיבד משה שרת את נוסח ההכרזה עיבוד משמעותי[3].
שרת עשה שני מהלכים דרמטיים בעריכתו: המהלך הראשון הוא מחיקת המאפיינים היהודיים התוכניים מהמגילה – הוא מחק את המשפט “לאור חזונם של נביאי ישראל” והשאיר את הערכים במגילה חסרי מקור מוצהר, וגם מחק את הביטוי “צור ישראל” מחתימת המגילה.
המהלך השני הוא מחיקת המילה “דמוקרטיה”. שרת לא הפחית את היקף ההתחייבות ליסודות דמוקרטיים ואף הרחיב את פירוט המחויבות לזכויות האדם: הוסיף “שויון זכויות חברתי ומדיני גמור”, פירט את הבטחת השוויון בכלל, ולא רק את שוויון בפני החוק (“משפט אחד”) כבהצעת ברנזון ועוד, אבל מחק את ההגדרה הכללית של המדינה כדמוקרטית.
בסך הכל, נוסח שרת הגדיר את המדינה יהודית בהיבט הלאומי בלבד ולא יצק תוכן יהודי לערכי המדינה. הערכים היחידים בנוסחו של שרת הם ערכים דמוקרטיים, גם אם לא כינה את המדינה דמוקרטית.
לאחר ישיבה סוערת נוספת של מנהלת העם, ב־13 במאי, הוחלט להעביר את הנוסח לליטוש אחרון בוועדה מצומצמת שחבריה יהיו דוד בן־גוריון, משה שרת, אהרון ציזלינג ויהודה לייב פישמן־מימון, ולהביאו לאישור במועצת העם.
בן גוריון והעריכה האחרונה: “מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה”
כך הגיע הנוסח לידיו של בן־גוריון כמה שעות לפני טקס ההכרזה. הוא ערך את ההכרזה על פי הדברים בדיון מנהלת העם ועל פי טעמו האישי והביא אותה אל הנוסח הסופי והמוכר. בן־גוריון שמר על ערכי הדמוקרטיה שניסח שרת והוסיף אליהם את הפסקאות הראשונות המתארות את “הקשר ההיסטורי והמסורתי” של העם לארץ.
המשפט הפותח את ההכרזה, “בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית” הוא עדות לכך שבן־גוריון ראה חובה לפתח בארץ “חיי קוממיות ממלכתית” על פי דמותו ההיסטורית והמסורתית של עם ישראל. עובדה זו, לצד שמירה על פירוט ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם בלי לכנותם “דמוקרטיה”, רומזת שבן־גוריון ראה במגילה טקסט המתאר ריבונות יהודית אידאלית – ולדידו ריבונות יהודית זאת כוללת את אותם הערכים של שמירה על זכויות האדם. בכך הוא הציע למעשה משטר יהודי־דמוקרטי, או דמוקרטיה יהודית, משטר המבוסס על ערכי היהדות, המתאימים, לדעתו, לרוב הדרישות שדרש האו”ם מהמשטר הדמוקרטי.
השקפת עולמו של בן־גוריון מתבררת ועולה מתוך ניתוח הנוסחים והתיקונים שהכניס למגילה. אולם איננו צריכים רק לרמזים שהעניק לנו בניסוח המגילה. דברים מעין אלו כתב בן־גוריון במפורש בכמה מקומות. בספטמבר 1948, כארבעה חודשים לאחר הכרזת המדינה כתב בן־גוריון ביומנו לאחר ריאיון עם הסופר ארתור קסטלר:
ואשר לדימוקרטיה מערבית – אני בעד דימוקרטיה יהודית. “המערבית” לא מספיקה […] יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים וחירות האדם עמוקים אצלנו לפי תורת הנביאים מאשר בדימוקרטיה המערבית[4].
גם במסמך שחיבר לקראת ועידת מפא”י ב־1956 כתב בן־גוריון:
שומה עלינו לראות האורות והצללים שבכל ארץ ובכל משטר. גם ארצות החירות והדמוקרטיה, ואפילו ארצות שיש בהן ממשלת פועלים, אינן “טלית שכולה תכלת”. עלינו ללמוד מכל ארץ ומכל תנועה חיוב כל שהוא שיש בה; אבל אסור לנו להשתעבד ברוחנו לשום דרך ולשום תנועה זרה. עלינו לשקול הכל במאזני התבונה והצרכים והערכים של עצמנו[5].
המאמר הוא חלק מחוברת “תלמוד ישראלי – מסכת עצמאות” שיוצא בעריכת דב אלבוים מטעם בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית.
* מאמר זה לא היה יכול להיכתב בלי עבודת המחקר של פרופ’ יורם שחר, שחשף את המסמכים שהיו חלק מתהליך ניסוח מגילת העצמאות והנגיש אותם לציבור. את כל המסמכים אפשר לקרוא באתר של פרופ’ שחר http://portal.idc.ac.il/he/megila/archive/pages/docarchive.aspx.
[1] מרדכי בעהם, “ההצעה הראשונה”, בתוך: יורם שחר, “הטיוטות המוקדמות”, עמ’ 590‑591.
[2] צבי ברנזון, “הצהרה על הקמת מדינה יהודית”, בתוך: יורם שחר, “הטיוטות המוקדמות”, עמ’ 561‑562.
[3] נוסח שרת (לפני תיקוני ועדת הניסוח), ארכיון בן־גוריון, מספר פריט 98601. עותקים נוספים נמצאים באתר של יורם שחר. יש לשים לב שהנוסח המכונה “נוסח שרת” כולל את הערות ועדת הניסוח הראשונה.
[4] יומן בן־גוריון המלא, 13.9.48, ארכיון בן־גוריון, מס’ פריט 225109.
[5] דוד בן־ גוריון, “ציוני דרך: לקראת ועידת המפלגה”, 18.5.1956, סעיף מב, ארכיון בן־גוריון, מס’ פריט 86628.