וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: על בדידות, שותפות וחוסן במדבר הישראלי
פרשת בהעלתך
פרשת “בהעלותך” מציגה את אחד המעברים הדרמטיים והכואבים ביותר בחומש במדבר – המעבר מחזון חברתי מרומם, לשבר פנימי עמוק.
הפרשה נפתחת בציווי על אהרן הכהן להדליק את המנורה, על כך משבחים אותו חז”ל: “ויעש כן אהרן – מלמד שלא שינה”. בקריאה ראשונה זו נשמעת מחמאה טכנית, אך כשנזכרים שרק רגע לפני כן חווה אהרן את הטרגדיה הנוראה מכל – מות שני בניו בחנוכת המשכן – המילים “שלא שינה” מקבלות משמעות מצמררת. אהרן מוצא את תעצומות הנפש להמשיך בתפקידו באותה מסירות והתלהבות, ללא תלונה.
החוסן השקט של אהרן עומד בניגוד מוחלט למה שמתרחש מיד לאחר מכן במחנה. העם מתחיל להתלונן (“כמתאוננים”), ופורץ בבכי קולקטיבי בקברות התאווה אשר במדבר פארן . בקריאה מודרנית, דרישת העם נשמעת אנושית מאוד: הם נזכרים בדגים, בקישואים ובבצלים שאכלו במצרים, ומבקשים בסך הכל מעט גיוון מאכילת המן. אלא שהמילה המגלה את עומק השבר היא “חִנָּם” – “הדגה אשר נאכל במצרים חינם”. הם הרי היו עבדים בפרך, דבר לא היה בחינם. התלונה על האוכל מתגלה כזיכרון סלקטיבי בחירותם; בריחה מהאחריות הכבדה של החופש במדבר אל הפסיביות המוכרת של השעבוד.
התלונות הללו מביאות את משה רבינו, המנהיג הדגול, לקצה גבול היכולת הנפשית שלו, עד כדי בקשת מוות מאלוהים: “לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה… הָרְגֵנִי נָא הָרֹג”.
כיצד מגיע משה לייאוש כה טוטאלי? כדי להבין זאת, יש להתבונן בבדידות המוחלטת שאליה נקלע. רגע לפני המשבר, משה נפגש עם חותנו יתרו (חובב) ומתחנן בפניו שלא יעזוב: “אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם”. יתרו, מנהיג וכהן בעל מעמד במדין, מסרב ומשיב: “אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ”. בשונה מרות המואבייה (שאת סיפורה קראנו בשבועות) שבחרה בהטמעות טוטאלית בקולקטיב, יתרו בוחר בנאמנות לשורשיו ובשליחות במולדתו. ייתכן שקיים כאן גם ממד מגדרי: בעוד שנשים במקרא, כמו רות או ציפורה בת יתרו שנשארת במחנה, נדרשו לפתח גמישות חברתית במעבר בין תרבויות, עבור גבר בעל מעמד כיתרו, המחיר של הפיכה ל”נספח” בתוך תרבות זרה היה כבד מדי.
עבור משה, עזיבתו של יתרו היא מכה אנושה. יתרו היה אמור להיות לו ל”עיניים” – המבוגר האחראי והמבט השפוי מבחוץ. כשיתרו הולך, ובזמן שמשה עצמו נמצא בפרישות ונתק זוגי מאשתו ציפורה (כפי שעולה מהביקורת של מרים ואהרן בסוף הפרשה), הבדידות של משה הופכת למוחלטת. אין לו שותף מנהיגותי, ואין לו עוגן מכיל בתוך הבית. העומס הרגשי של “הורות יחידנית” על עם שלם מכריע אותו.
הפתרון שמציע אלוהים למצוקת המנהיג הוא שיעור מכונן במבנה של קהילות וארגונים. אלוהים מצווה עליו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל שיקבלו את אותה הרוח וישאו עמו במשא.
התיקון האמיתי לשבר חברתי או ארגוני אינו הישענות על “מנהיג על” יחיד שכל הציפיות והתלונות מופנות אליו – מבנה כזה סופו לקרוס בעת משבר. החוסן של קהילה, חברה או מקום עבודה נמדד ביכולת לבזר סמכויות, לחלק את הנטל, ולהצמיח מנהיגות מקומית מלמטה שתדע לשמש כבולמת זעזועים. רק מתוך שותפות ואחריות קולקטיבית, נוכל לשאת יחד את משא הדרך.
שבת שלום.
