״עד אשר נמצא מקום״
אמור
מי מכיר את המשחק הכיסאות? אותו משחק שבו ילדים חגים סביב שורה של כיסאות ספורים כך שלעולם יהיה ילד אחד שאין לו מקום. מי אינו זוכר את התחושה הקשה כשכולם יושבים ורק את או אתה עומדים, את הרגע שבו אתם מחוץ למשחק.
פרשת אמור מביאה בסופה סיפור קצר על איש, בן לאם ישראלית ואב מצרי, שיום אחד קילל את ה׳. האיש מוחזק בסוג של מעצר עד לקבלת ההחלטה האלוהית שבסוף מגיעה – האיש יוצא אל מחוץ למחנה, כל מי ששמע את הקללה ישים ידו על ראשו וכל העדה תרגום אותו באבנים.
רש״י שואל, מהיכן יצא איש כזה? במילים אחרות, מה גורם לאדם להגיע למקום כה שפל שיחטא חטא גדול כל כך? על כך עונה רש״י תשובות שונות וביניהן שהאיש שהה במקום שלא לו. לכל אחד במחנה יש מקום מסודר ואיש זה אינו הורשה לשהות במקום שרצה. רש״י מוסיף ואומר שאביו המצרי היה אותו האיש שהכה עבד עברי שאותו הרג משה.
אותו האיש כנראה הרגיש אבוד, תלוש ולא רצוי. ילד שאולי לא נולד מרצון ושחי כנטע זר בתוך עם. ויכוח זמני על מקומו הפיזי הצית בו את רגשות הדחייה, קללת ה׳ היתה דחייתו שלו הוא את העולם ואת החיים.
המסורת שלנו לא פעם חידדה את הסכנה שברגש התלישות וחוסר השייכות. את עוצמת התגובה של מי שמרגיש דחוי. התלמוד במסכת גיטין מרחיק לומר שדחיית אדם הביאה לחורבן הארץ וגלות העם.
איש אחד ערך סעודה גדולה והזמין את חברו קמצא. שליחיו התבלבלו ובמקום הזמינו את בר קמצא. אולי הבדל של שתי אותיות אבל בר קמצא היה אויבו של המארח. כשישב בר קמצא בשולחן זיהה אותו המארח וביקש ממנו לעזוב. מושפל, ביקש בר קמצא לשלם על ארוחתו ולו בלבד שיתנו לו להישאר. המארח סירב ושוב ביקש ממנו לעזוב. בר קמצא הציע לשלם על מחצית מהארוחה ושוב סורב. לבסוף הוא הציע לשלם על הארוחה כולה ולו כדי לחסוך לעצמו את המבוכה של לקום וללכת. אך שוב הוא התבקש לעזוב. שאר החכמים שישבו בשולחן לא אמרו ולא עשו דבר.
אותו בר קמצא עזב את השולחן, הלך אל השלטון הרומי וסיפר כי היהודים אינם נתינים נאמנים. כדי להוכיח זאת לרומאים הוא הציע להם לשלוח קרבן אל היהודים להקריב בשמם ולראות איך היהודים יסרבו.
בר קמצא הטיל בקרבן מום בידיעה כי קרבן בעל מום לא יתקבל (מצווה שגם היא מופיעה בפרשתנו) ואכן סירבו היהודים להקריב. מעשה זה הוביל בסופו של דבר לחורבן ירושלים.
פעמים רבות אני בוהה בילדים שמשחקים את משחק הכיסאות ובתשוקה העזה שלהם לתפוס מקום. האם הרצון לנצח הוא עד כדי כך חזק? או האם יש שם משהו נוסף?
פה בארה״ב יש מקרים רבים של ירי המוני בבתי ספר. פרופיל היורה הוא לרוב תלמיד שלא מצא את מקומו. היעדר מקום או תחושת שייכות עלולים לבטל את העולם כולו בפני אדם, ביטול העולם משתקף בקללת ה׳, בבגידה בעם שלם או בירי המוני בבית ספר.
ומה בדבר עם? עם שאין לו שייכות, עם שמרגיש דחוי ע״י האומות? עם שאין לו מקום לאחוז בו?
הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג שכתב בתחילת המאה ה-20 הדגיש את הייחוד הרוחני של עם ישראל בתוך האנושות. ביצירתו המרכזית ״כוכב הגאולה״, הוא תיאר את עם ישראל כעם שנמצא “מחוץ להיסטוריה״.
לפיו בשעה שעמים אחרים מתקיימים תוך כדי בניית מדינות ותפיסת שטח, עם ישראל מתקיים במישור רוחני שאינו תלוי זמן ומרחב.
רוזנצוויג כתב לפני קום מדינת ישראל ואף התפלמס עם חבריו הציוניים בדבר. מעניין לחשוב על הגותו בימינו, בשעה שלעם היהודי כבר יש מדינה, עדיין מוצאים אנו את עצמנו מבודדים משאר אומות העולם. איך נגיב לתחושה זו שבה מקומנו שוב מוטל בספק? האם ״נקלל את ה׳״ כמו בן המצרי? נפרוש לחלוטין ממשחק הכיסאות? או האם נחתור לממש את ייחודינו כעם ואת האוצר הרוחני הטמון בו? האם נשכיל למצוא מקום שאותו אף אחד אינו יכול לקחת?
שבת שלום.
