תחילתו של תיקון
פרשות בהר- בחקתי
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
פּוֹרֵחַ הַיּוֹם
(לְיוֹם)
הַקַּקטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ
לא יָדוּעַ לִי
ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ
מִי יִרְאֶה?
(אגי משעול)
פרשת השבוע מציבה בפנינו מראה לא פשוטה אך הכרחית. לאחר תיאור השכר והעונש, הברכות להולכים בדרך הישר והקללות למי שאינם שומרים את המצוות, מופיע פסוק אחד שמציע נקודת מפנה:
וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַֽעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי: (ויקרא, כ”ו, מ) . זהו הרגע שבו מפסיקים לברוח ומתחילים להביט באמת, רגע תחילתו של תיקון.
במבט ראשון נדמה שעצם הווידוי הוא תחילת התהליך: ההכרה במעשים ולקיחת האחריות עליהם. ואכן, לפי הרמב״ן, הווידוי הוא ראשית הגאולה. אך עיון מעמיק בפסוק חושף רובד נוסף ומשמעותי יותר: לא רק ״עֲוֹנָם״, אלא גם ״עֲוֹן אֲבֹתָם״. כלומר, האחריות איננה מסתכמת במעשינו האישיים בלבד, אלא משתרעת גם על עוולות שקדמו לנו, בעוולות שלא אנו גרמנו.
פסוק זה מציע תפיסה רחבה יותר של אחריות. חטאים אינם נוצרים בחלל ריק, הם חלק מרצף, מתהליכים ומדפוסים הנבנים לאורך זמן ולעיתים אף עוברים מדור לדור. הווידוי, אם כן, איננו רק הודאה במה שעשינו כאן ועכשיו, אלא גם התבוננות בהקשרים שאפשרו זאת, באנשים שעשו את זה ובלמידה של העוול המתמשך. השאלה אינה רק “מה עשית אתה”, אלא גם איזה מעשה לא מוסרי אתה ממשיך, “מי עשה”, “מה הוביל לכך” ו“מה חלקך בתוך ההמשכיות הזו”. והשאלה החשובה ביותר היא מה אנחנו עושים כדי להביא לשינוי, גם אם לא אנחנו התחלנו את הסיפור, אנו נדרשים (לא מתבקשים) להוביל את התיקון.
הרחבה זו של מושג האחריות נוגעת לא רק למישור האישי, אלא גם למישור החברתי וההיסטורי. התורה מציבה דרישה מוסרית ברורה: אי אפשר להתבצר באדישות או להיתלות במקריות. הבחירה שלא לקחת אחריות היא כשלעצמה עמדה מוסרית, ויש לה השלכות.
החטאים המתוארים בפרשה אינם טכניים בלבד, הם מהווים פגיעה עמוקה במערכת יחסים, בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ולעיתים גם בין אדם לעצמו. חטאים אלה מסמלים התרחקות מערכים, שחיקה מוסרית וקהות חושים כלפי המציאות.
דווקא מתוך התיאור הקשה הזה עולה גם פתח של תקווה. התורה אינה נעצרת בתיאור הכישלון, אלא מצביעה על הדרך החוצה: הכרה. היכולת לומר כי טעינו. היכולת להרחיב את המבט מעבר לרגע הנוכחי, ולהבין את ההקשר הרחב. והיכולת, אולי הקשה מכולן, לשאת באחריות ולבחור בתיקון.
במציאות הישראלית של השנים האחרונות, 943 ימים אחרי טבח ה7 באוקטובר, הפסוק הזה מהדהד בעוצמה. לאחר משברים קשים עולה השאלה האם אנו מוכנים להביט באמת, או שנמשיך לייחס הכול לנסיבות ולאחרים. האם נבחר בדרך של ״קרי״ (מקריות או הקראיות) , אדישות והימנעות, או בדרך של התבוננות, חשבון נפש, לקיחת אחריות ותיקון.
האשמה איננה המטרה. הפרשה אינה מבקשת אשמים או שקיעה בעבר, אלא להכיר בו כדי ללמוד ממנו, להשתפר ולבנות עתיד אחר. רק כאשר מתקיימת לקיחת אחריות, על החטא, אבל בעיקר לקיחת אחריות על התיקון, נפתח פתח אמיתי לבנייה מחודשת.
בסופו של דבר, התיקון מתחיל לא במעשים גדולים אלא ברגע קטן של כנות: הרגע שבו אדם, או חברה, אומרים – אנחנו רואים, אנחנו מבינים, ואנחנו מוכנים להשתנות. משם הדרך, גם אם אינה פשוטה, כבר נפתחת.
את התנועה הזו , של תשומת לב ואחריות, מבטא גם שירה של אגי משעל “ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ
מִי יִרְאֶה?” מהרגע בו הבחנו בדבר, אסור להשאר אדישים, אנו נדרשים לפעולה, לשיפור, לאפשר צמיחה מחדש. אם אנחנו לא נראה, מי יראה? אם אנחנו לא נתקן, מי יתקן? בשורות הפשוטות הללו מונחת קריאה עדינה: לא להישאר באדישות, לא להלך ב״קרי״, אלא לעצור ולהביט. לראות את מה שמולנו, לקחת אחריות על עצם המבט – ולהבין שלעיתים עצם הראייה היא כבר תחילתו של תיקון.
שבת שלום.
