כולנו בני גרשון
פרשת נשא
המילה ציר אהובה עליי.
יש ציר שמחזיק דלת בפנים ובחוץ, ויש ציר שיוצא לו לדרך. קוטב הוא ציר עליו סובב העולם, וציר אחראי על הטעם הוא רוטב. ציר כואב מבשר על לידה, ומשה הוא ציר שארבעים שנה במדבר יילד עם. ציר הוא שליח, ואם יש לו כנפיים אחרי שנשלח, הוא בטח היה פעם מלאך.
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה , 176 פסוקים, כמניין פסוקי תהילים קי”ט, הפרק הארוך ביותר בתנ”ך. היא מממשיכה את סיפור המשכן ומשפחות הכוהנים. הפרשה פותחת במפקד בני גרשון הנושאים את קירות המשכן, את היריעות, הכיסויים והקלעים.
התורה בוחרת לפתוח דווקא בבן הנושא את הקיר עוטף המשכן, היריעה והחיבור שבין האל לעמו. היא לא פותחת במפקד קהת אחיו נושא הארון, כלי הקודש והקדושה, או באחיו מררי הסוחב עליו את קרשי המשכן ויסודותיו, את כֹּחַ הכובד של המציאות. היא יודעת שהקיר, קו דק המחבר ומפריד בין האל לעמו, הוא הראשון שיעלם מהתודעה. המילים “נשא ראש” אינן רק פקודת מפקד הן מחווה של הכרה. ״כַּגֵּר הוא בארץ וענוותן גדול״, אומרת עליו המשנה. והתורה, מודעת לכוחו המחבר אך השקט והצנוע אומרת במפורש : הרם את ראשו, ראה אותו. שמור עליו.
מהו אותו הקיר שנושא גרשון? הוא אינו הפנים ואינו השלד. זוהי היריעה העוטפת את ביתה של האלוהות. גדר המקיפה את הקדושה והרוח ומגדירה את מקומה בחייו של העם. זהו קיר מורכב ודינמי, מתפרק ונבנה, נפרס ומתקפל בכל תחנה לאורכה של הדרך. קיר המשנה את פניו עם הזמן. זהו הקיר החיצוני והחשוף של ההויה המוצא את עצמו פעם אחר פעם בצורה זו או אחרת עמוק בליבו של העם.
זהו קיר כמעט אנושי. “על פני ההוויה, באותו אזור שבו ההוויה רוצה להיות גם גלויה וגם נסתרת״, כתב גסטון בשלאר בספרו הפואטיקה של החלל, ״תנועות הפתיחה והסגירה הן כה רבות, כה תכופות במהפכותיהן, וכה טעונות היסוס, עד שנגיע למסקנה הבאה: האדם הוא יצור פתוח למחצה.״
הפרשה עצמה כמו האל וכמו האדם שיצר מקפלת בתוכה את הפתיחות והסגירות, את ההססנות והבטחון, את המתח בין אמונה לספקות, את התנועה המתמדת בין קודש לחול. היא מכילה את כאב הסוטה, סיפור על קנאה, זוגיות נסדקת ושקר. סיפור על המציאות הכואבת, המכבידה ולעיתים בלתי נסבלת של הקיום האנושי. וגם את סיפור שליחותו של הנזיר, הבדידות הנשגבת, ההתעלות, ההשראה והחלומות של מי שמנסה בכל מחיר למצוא את היופי והשלמות האלוהיים. ביניהם, לא כפשרה אלא כקונסטרוקציה, מתקפלת ונפתחת ברכת הכוהנים.
הברכה מחברת חומר לרוח בשלוש שורות מתגברות: ״יְבָרֶכְךָ ה וְיִשְׁמְרֶךָ״ – ברכה לריבוי נכסים ושמירה על הקיים. ״יָאֵר ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ״ – הארת פנים ונשיאת חן. ״יִשָּׂא ה פָנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״ -ברכת הרוח והשלמות הפנימית. שלוש שורות של שלוש, חמש ושבע מילים, מבנה מדויק של התרחבות מתמדת, מסע מגוף אל נפש שמסתיים במילה שלום.
השלום, כמו הקיר עוטף המשכן, אינו המטרה כי אם הכלי. השלום הוא כלי הנושא בתוכו את הברכה. לא לחינם חתמו חז”ל את כל הש”ס, את המשנה האחרונה במסכת עוקצין, במילים: “לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום״, המילה מחזיק היא המשמעותית, היא הציר. הפעולה והמעשה קובעים. השלום הוא הכלי המחבר בין הרוח לחומר, בין הנשגב לאנושי, בין הסערה לשלווה ובין הספק לאמונה. את קיר היריעות, הכיסויים והקלעים של השלום, כלי הקיבול של הברכה, מלמדים אותנו 176 הפסוקים של תהילים קי״ט, יוצרת השפה.
176 פסוקי פרק קי״ט השווה לזה של פרשתנו, מחולקים ל 22 חלקים. חלק לכל אחת מאותיות האלפבית העברי. חלקה של כל אות הם שמונה פסוקים שמתחילים עם אותה האות. העברית עצמה על פי תהילים היא מבנה הקיר העוטף משכן ובית. היריעה העוטפת ומחברת כל; חלומות למציאות, קודש לחול, מעשים לאמונה, ארץ לעם. רק במדינת ישראל, משמשת העברית לדיבור של קודש וגם לדיבור של חול ועשייה יום יומית. רק בחיים בעברית הקיר שבין האל לעמו, זהה משני צדדיו.
המכנה המשותף לכל הצירים; דלת, דרך, קוטב, רוטב, לידה, משה, שליח ומלאך, הוא שהם אינם הדבר עצמו, הם גורמים לדברים לקרות. הם מעשה היצירה. בכוחם השקט והצנוע הם מחזיקים את הדברים. בדיוק רב והבנה עמוקה הם נותנים לדברים שסביבם פתח, נותנים להם כיוון וטעם. הם חולמים וחיים. בתנועה אמיצה ומתמדת מקימים כל פעם מחדש עם.
ביום שישי נחתתי בארץ, הכבישים היו ריקים לקראת שבת, רוח קיץ קלילה נשבה מעל עמק חפר, על האופק התדפק בְּרֹךְ ים.
כולנו צירים. כולנו בני גרשון.
שבת שלום.
