שאו ציונה נס ודגל- בין במת האירוויזיון בווינה למדבר סיני
פרשת במדבר
השבוע צפינו בנעם בתן עולה על בימת האירוויזיון, כשהזרקורים נדלקו והוא הניף את הדגל אל מול עיני העולם, התחושה הייתה עוצמתית וטבעית, זו הייתה הזדהות עמוקה עם הסמל שמייצג את מי שאנחנו. הרגש הזה, שמחבר אותנו לדגל ברגעים של גאווה, אינו המצאה מודרנית – שורשיו נטועים עמוק בחולות המדבר, בפרשה שאנו קוראים השבוע.
גם ללא קשר לטעם מוזיקלי, הנפת הדגל ברגע כזה מחברת אותנו לזהות שלנו ולמקום ממנו באנו. הרגש הזה, שמחבר בין אדם לסמל שלו, נמצא כבר בבסיס המבנה של עם ישראל כפי שהוא מתואר בפרשת השבוע.
ספר במדבר נפתח בתרועה צבאית, כשהמטרה לכאורה ברורה ואחידה – מפקד אוכלוסין שנועד לבדוק כמה אנשי צבא יש לישראל. המונח ששולט בפתח הפרשה הוא “לגולגולתם”, מילה המשדרת אחידות שבה כל אחד הוא חלק ממכונה גדולה שנועדה לבצע משימות לאומיות כבדות משקל. אולם, ככל שאנחנו מעמיקים בפרשה, אנחנו פוגשים פסוק שמספר סיפור קצת אחר: “כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו”. כאן, במקום אחידות, אנחנו רואים פירוט מדוקדק של שבטים, דגלים ומשפחות, מה שמעורר את השאלה האם עלינו לשאוף לאחדות שמוחקת את ההבדלים למען המשימה, או דווקא להדגשת הדגל הייחודי של כל שבט ושבט.
כיוון לתשובה אנחנו מוצאים במדרש רבה, המתאר כיצד הקדוש ברוך הוא מונה את ישראל שוב ושוב, המדרש משווה זאת לאדם שיש לו אוצר יקר וחביב עליו במיוחד, והוא מונה אותו וחוזר ומונה כדי לשמוח בו בכל פעם מחדש. דרך הדימוי היפה הזה, אנחנו מבינים שהספירה היא לא רק עניין טכני של כמות, אלא ביטוי של אהבה שרואה בכל חלק את הייחוד שלו ואת המהות הסגולית שהוא מביא איתו. המדרש ממשיך ומציין שבני ישראל הזדרזו לקיים את הציווי שכל מחנה יעשה לו דגל, המעשה הזה מלמד אותנו משהו עמוק על טבע האדם. לכל אחד מאיתנו יש צורך פנימי עמוק להרגיש שייך למשהו ייחודי ולהתגאות בזהות שלו: מהגאווה בהנפת דגל הלאום על בימת האירוויזיון, דרך תליית שלט משפחה על הדלת ועד לצעיף של קבוצת כדורגל אהובה. הצורך בשייכות הוא קיומי, ואנו יודעים שמי שמאבד את זהותו או נפלט מקבוצתו חווה סבל נפשי עמוק.
כאן מגיעה הקריאה הגדולה אלינו כחברה. המציאות הישראלית מורכבת מקבוצות רבות בעלות השקפות עולם, דתות ומסורות שונות, והנטייה הטבעית היא לעיתים להתבצר בדגל הפרטי או לחילופין לנסות למחוק את דגלו של האחר. עלינו להבין שהייחוד הזה הוא לא מכשול, אלא המטרה עצמה. חברה בריאה צריכה לעודד כל קבוצה להניף את דגלה בשמחה ובגאווה, ללא צורך להתנצל ומבלי שזה ייתפס כבא על חשבון האחר. אך בד בבד, עלינו לצאת בקריאה ברורה לכל הקבוצות הללו: אל תוותרו על הייחוד שלכן, אך התגייסו למען המשימה הלאומית המשותפת.
עלינו להבין שרק מתוך התגייסות משותפת , ללא הבדל דת, גזע או מין, נוכל להגן על המרחב המשותף שלנו – אותו מחנה שמאפשר לכל הפסיפס המרהיב הזה להתקיים. עלינו לפעול מתוך הכרה שדווקא השמירה על הבית המשותף היא זו שמבטיחה לכל דגל את הבטחון להמשיך ולהתנופף בגאווה.
שבת שלום.
