בבית הרחק מהבית
זהות ויהדות עם התרמילאי הישראלי בעולם
אסף בר יוסף
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל–אַבְרָם, לֶךְ–לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל–הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ“
בראשית י״ב, א’
הפסוק הזה מלווה אותי שנים בעבודתי ובטיוליי – לא רק כציווי מיתולוגי לאברהם, אלא כתנועה נפשית שאני פוגש שוב ושוב בקרב צעירים וצעירות ישראלים ברחבי העולם. “לך-לך” הוא גם מסע גיאוגרפי וגם תהליך זהותי. זהו רגע שבו אדם יוצא מארצו, מסיפור חייו המובן מאליו, מהישראליות הספוגה באוויר (לטוב ולרע) אל מרחב שבו כל מרכיב בזהות שלו הופך לבחירה מודעת. עבורי, כמו עבור אלפים שפגשתי במזרח אמריקה ובמרכזה, המסע הפיזי הוא גם מסע של שאלה שלא תמיד מקבלת מילים: מי אני כיהודי מחוץ לישראל? איזו יהדות מדברת אליי, אם בכלל?
בשנת 2022 יצאתי עם בת זוגי למסע של שנה ברחבי העולם. עברנו בין ארה”ב, קנדה, מקסיקו, וייטנאם, תאילנד, לאוס והודו. זה היה מסע מופלא, מלא באור ובאהבה, בהרפתקאות, ביצירה ובתובנות משמעותיות. ללכת לאיבוד ואז למצוא את עצמנו, בכל שבוע מחדש: גיאוגרפית, רוחנית, זוגית, אינדיבידואלית. ממלונות במנהטן דרך אוהלים בחוות במקסיקו ועד לבקתות קש רעועות בלאוס, חווינו את המנעד הרחב של חוויות הלינה של המטיילים ושל התיירים ברחבי העולם. חיפשנו להיות במה שמכונה “שביל החומוס” – כלומר ביעדים הפופולריים לישראלים – אבל גם לחרוג ממנו ככל שניתן. ביקרנו במקדשים, נסענו ממושכות על אופנוע בין יעדים, התמקמנו ביעדים נוחים לתקופות, פיתחנו חברויות וקשרים עם מטיילים ועם מקומיים ויצרנו חוויות וזיכרונות לכל החיים. בכל מקום פגשנו קהילות, תרבויות ונופים מדהימים, אך כמעט תמיד הבולטים ביותר בנוף הם ישראלים אחרים.
ברחבי המזרח, ממש כשם שציפורי שיר נודדות לפי עונות השנה, אפשר לזהות בקלות את הישראלי המצוי. מדובר לרוב בזן חברתי במיוחד: משוחרר טרי מצה”ל, חמוש בגופייה, בתרמיל גב ובסנדלי שורש. הוא נצפה לרוב בשטחי המחיה המשותפים של גסטהאוסים, בלהקות קטנות או במפגשים אקראיים סביב קערת שקשוקה מקומית. חלק מהמשתייכים לזן המדובר נמשכים אחר מנזרים ואחר טקסים בודהיסטיים, אחרים נמשכים למסיבות פול מון וחומרים פסיכואקטיביים כאלו ואחרים, ויש המוצאים נחמה בטרקים אינסופיים או בבהייה חסרת תכלית על נוף טרופי ירוק.
אולם רובם ככולם גם נושאים עימם את אותו געגוע סמוי למשהו מוכר. לתחושת בית, לארוחה שיש בה לא רק אוכל, אלא גם הקשבה, למפגש שלא דורש להסביר את עצמך. זהו החיפוש הבלתי מדובר אחר חיבור – זהותי, תרבותי, אנושי – כזה שבישראל נתפס כמובן מאליו, אך במרחק אלפי קילומטרים מהבית הופך למצרך נדיר.
בחזרה אלינו. את החנוכייה הספונטנית הראשונה שלנו הדלקנו במסעדה בוייטנאם, אחרי ביקור בבית חב”ד, שעל אף שהובל על ידי זוג מקסים, הרגיש רחוק מאוד מהשפה ומהלב שלנו. אז קנינו נרות, אלתרנו חנוכייה והצענו למטיילים להדליק אותה איתנו – עם השירים שכולנו מכירים ועם מקום לכולם להגיד משהו על האור שרוצים להדליק בעולם. מפה לשם, המשכנו להדליק את החנוכייה יחד בכל ערב מערבי החג, בכל ערב בצורה קצת שונה, ומבלי שהיינו מודעים לכך – ענינו לעצמנו ולחברינו לחג החנוכה על אותו הגעגוע הסמוי, על החיפוש הבלתי מדובר. בסוף החג נפרדנו לשלום, ומאוד מהר כבר התגעגענו לאותו יחד המעוצב בחיות דינמית ומותאמת, תוך הישענות על המוכר והידוע שמלווה אותנו במשך דורות.
“חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם” כותב חיים נחמן ביאליק, ומוסיף, “לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם. אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם, הם מצאו בהם כל פעם טעם חדש והתעוררות חדשה” (מתוך מכתב של ח”נ ביאליק לדוד אומנסקי מגניגר, 28.3.1930)
התחושה שחלחלה בי לאורך המסע והתחדדה בחנוכה בוייטנאם הייתה ברורה: יש צורך עמוק במקום שפועל ומדבר ברוחו של ביאליק. אחד שלא מכוון רק אל שומרי הלכה, אלא גם אל אלו שמבקשים מסורת חיה, פתוחה, שוויונית, קהילתית. בית שמדבר עברית – אבל גם בשפת הלב.
כשהגענו להודו, כבר ידעתי מה אני מחפש. פניתי לארגון בינ”ה והתחלנו בהובלת בית בינ”ה בדארמסלה, שם זכינו ליצור יחד מרחב קהילתי של שיחה, חג, שבת ורוח. החוויה הזו – זוגית, קהילתית, ורוחנית – הפכה להיות לא רק שיאו של המסע, אלא גם נקודת מפנה מקצועית: משם המשכתי להוביל את רשת בתי בינ”ה כולה – בארץ ובעולם. הבנתי שמה שחווינו שם הוא לא חריג- הוא צורך. ושצריך להפוך אותו מהתנסות פרטית לתשתית של ממש.
עם הכניסה שלי לתפקיד מנהל תחום בתי בינ”ה בארץ ובעולם מצאתי את עצמי מדבר שוב ושוב עם ישראלים שמטיילים בחו”ל ומזהה תבנית חוזרת: התחושה של להיות תלוש תרבותית, של להרגיש זר גם בבית חב”ד המקומי ולפעמים אפילו התנסות בניסיון לארגן משהו באופן עצמאי. רבים מהם לא מחפשים תשובות – הם מחפשים מרחב שבו מותר לשאול. הם לא בהכרח רוצים להתחייב למסורת, אבל הם כן רוצים לשבת סביב שולחן שבת, להרגיש חלק, להתגעגע יחד. הם לא תמיד יודעים לנסח את זה, אבל מחפשים מקום שבו יוכלו להיות גם יהודים וגם עצמם, בלי תיווך של סמכות דתית או של תחושת זרות. כל שיחה כזו חיזקה בי את התחושה שמה שחווינו בבית בינ”ה בדארמסלה לא היה יוצא דופן, אלא סמפטום של צורך רחב בהרבה.
כדי לדבר על בתי בינ”ה חייבים להזכיר גם את בתי חב”ד. בתי חב”ד הם סיפור הצלחה מעורר השראה – רשת חובקת עולם שמציעה שירות, קהילה וחום יהודי כמעט בכל מקום על פני הגלובוס. אין לי שום דבר נגדם – להיפך, אני מעריך מאוד את מה שהם מעניקים לרבים. אבל גם הם, כמו כל מודל, מדברים רק אל חלק מהאנשים. רבים מהישראלים שאני פוגש – חילוניים, סקרנים, פתוחים, אך לא דתיים – מרגישים שבית חב”ד אינו המקום הנכון והנוח להם, הוא אינו מדבר בשפתם התרבותית והרוחנית, אלא הוא ברירת המחדל למענה היהודי. כאן בדיוק נכנסת האפשרות הנוספת שבתי בינ”ה מביאים איתם: לא כתחליף או כתחרות, אלא כמרחב נוסף, אחר. מרחב של יהדות אחרת שביסודה הזמנה לשיחה, למפגש, לבירור. יהדות שמכירה בכך שריבוי קולות הוא אינו איום, אלא עושר. מרחב לא של תורה מלמעלה, אלא חוויה שצומחת מהקרקע, עם שפה יהודית־ישראלית, שמאפשרת להרגיש בבית מבלי לוותר על החופש להיות.
בית בינ”ה אינו נראה זהה בשני מקומות, ובכל זאת מרגיש דומה בכל מקום. לפעמים זו קבלת שבת בגסטהאוס בדרמסאלה עם חלות שנאפו באותו היום, גיטרה, שירים ישראלים וקטעי קריאה שנבחרו באהבה ועם כוונה. לפעמים זו שיחה מעמיקה אחד על אחד סביב צ’אי-מתוק-מדי בפוקרה שבנפאל על פילוסופיה, על חברה ועל המצב בישראל. בין אם זו מדורה בל”ג בעומר לצד ערב במה פתוחה או ליל סדר ישראלי קלאסי (“נו, מתי אוכלים כבר?”) עם מצות שיובאו מהארץ או סדנת כתיבה על געגועים לבית בזמן גלות מרצון – כל אירוע כזה טווה עוד חוט בזהות היהודית־ישראלית שאינה תלויה במקום, אלא ביחסים: בין אדם לעצמו, בין אדם לזולתו ובין אדם למורשתו. זהו לא בית רק במובן הארכיטקטוני – אלא בית שנטוע בלב, שמרגיש מוכר גם כשאתה הכי רחוק מהבית.
. 
בשנת 2048 אני רואה את רשת בתי בינ”ה פועלת בעשרות מוקדים ברחבי העולם – בכל רחבי המזרח, המרכז ודרום אמריקה ועד אירופה. בכל מקום שבו ישראלים חיים, לומדים, מטיילים או פשוט עוצרים לנשום – יש בית בינ”ה פתוח ומחבק. בית שבו לוח השנה העברי פוגש את לוח הלב: קבלות שבת שבועיות, חגי ישראל בטקסים יצירתיים ורלוונטיים, ערבי שירה, סדנאות העצמה, טקסי בר מצווה ובת מצווה ואפילו חתונות – כולם בעברית, כולם ברוח פתוחה, כולם מזמינים. הצוות המקומי משתף פעולה עם הקהילות באזור, עם מתנדבים, עם אמנים, עם הורים לילדים ועם חבורות של צעירים אחרי צבא – כל אחד מוצא לעצמו מקום.
בתי בינ”ה ב- 2048 לא באו להחליף דבר – אלא להוסיף קומה. הם לא מרכזים דתיים ולא שליחויות מדינתיות. הם לא “מתקנים זהות”, אלא מציעים גישה אחרת לגמרי: יהדות ישראלית חילונית־רוחנית, לא הלכתית אך שורשית, עמוקה ולא מתנצלת. זהו בית שמאמין בשולחן משותף, בשיחה חיה, בלימוד ביקורתי מתוך אהבה ובטקסים שמבוססים על מסורת, אך מבקשים גם לחדש. בתי בינ”ה מכבדים כל אדם באשר הוא – יהודי, לא יהודי, דובר עברית או אנגלית – אבל מכוונים את הפעילות במובהק אל קהלים ישראליים דוברי עברית, צעירים ומשפחות. לא כי זו קבוצה סגורה – אלא כי זו קבוצה צמאה.
.
ב- 2048, יותר מתמיד, יהודים וישראליים ברחבי העולם מבינים שלא חייבים ללכת בדרכה של ההלכה כדי להרגיש שייכים. בזכות בתי בינ”ה יהדות ישראלית אינה עוד תוצר לוואי של מערכת החינוך, אלא בחירה חיה: זהות שיש בה רגש, טקס, מחשבה, מוזיקה, אחריות חברתית, שיחה ושייכות. אלפי אנשים מידי שנה מצטרפים למעגל חדש של יהדות פתוחה, יוצרת, אוהבת.
אולי לכן, בכל פעם שאני חוזר אל הפסוק “לך־לך”, אני כבר לא חושב רק על אברהם – אלא גם על מעין וליאור בראש השנה בבית בפוקרה, על טל שמצאה את החיבור בין יהדות ומיינדפולנס בבית בדרמסאלה, על מאיה שאחרי שהגיעה לפעילות כמטיילת – חזרה להוביל בית בעצמה בתאילנד. על כל אחד מהם, שצעד בדרך, לא תמיד ידע לאן, וגילה בית. לא בית של לבנים, אלא של מילים, של ניגון, של קהילה. והמסע הזה – שהיה פעם אישי – הפך לתנועה. תנועה שמבקשת להזכיר לנו שגם היום, גם ב־2048, גם בעולם גלובלי, פתוח, שוצף ומבלבל – יש מקום אחד שאפשר לעצור בו רגע, לקחת נשימה, להיזכר מי אנחנו ולהזכיר מי אנחנו רוצים להיות.
