מחלוקת שסופה להתקיים
פרשת קרח
במשנה במסכת אבות כתבו חכמינו:
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו."
השבוע אנו קוראים את פרשת קורח.
בציר הזמן המקראי אנו ממוקמים לאחר מעמד הר סיני, שבו קיבלנו את עשרת הדיברות, ולאחר סיפור המרגלים, שבו הוציאו המרגלים את דיבת הארץ והעם נענש בנדודים ארוכים במדבר. בשני הסיפורים הללו, ובאירועים נוספים, התבססה הנהגתו של משה כנציג אלוהים בפני עם ישראל.
בסיפור הפרשה, קורח בן יצהר משבט לוי מבקש לערער על הנהגת משה ואהרון: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב־לָכֶם, כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל־קְהַל ה'?"
משה, בגיבוי אלוהים, מתייחס למחלוקת הזאת כאל בעיה שצריך לפתור. אין דיון ממושך, אין ניסיון להבין את שורש הטענה. יש הכרעה: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל־הָרֲכוּשׁ׃"
חז"ל מבחינים בין שני סוגים של מחלוקות. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת שמבקשת לברר אמת. לעומתה, מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת שמבקשת כבוד, כוח או ניצחון. אבל מה שמעניין במשנה אינו רק ההבחנה בין סוגי המחלוקות, אלא האופן שבו היא מתארת את סופן. אנחנו רגילים לחשוב שמטרתה של מחלוקת היא להגיע להכרעה. צד אחד צודק, והצד השני טועה. בסוף מישהו מנצח. אולם המשנה מציעה רעיון אחר. היא לא אומרת שמחלוקת לשם שמים סופה להיפתר, אלא שסופה להתקיים. כלומר, הערך של המחלוקת אינו בכך שהיא מביאה לסיום הוויכוח, אלא בכך שהיא מאפשרת לו להמשיך.
הלל ושמאי חלקו על מאות סוגיות. ברוב המקרים ההלכה נפסקה כאחד הצדדים, ובכל זאת התלמוד שומר גם את דעת המיעוט. המחלוקת לא נמחקת. היא נשמרת כחלק מהמסורת. לעומת זאת, בסיפור של קורח ועדתו, הפרשה אינה מסתיימת בכך שמשה משכנע את קורח, וגם לא בכך שקורח משתכנע. המחלוקת עצמה נעלמת. האדמה פוערת את פיה והחולקים נבלעים. ההפך הגמור ממחלוקת שסופה להתקיים. ייתכן שבעולם שבו כוח וסמכות הגיעו בחסות האל, לא היה מקום רב לערער עליהם, וממילא גם לא הייתה אפשרות לקיים מחלוקת מן הסוג הזה לאורך זמן.
גם היום נדמה שהיכולת לקיים מחלוקת הופכת נדירה יותר ויותר. אנחנו נוטים לראות במחלוקות איום. הן נתפסות כמאיימות על הלכידות, מפריעות לקבל החלטות ומעכבות את ההתקדמות. אבל נראה לי שהסכנה הגדולה יותר, היא לא המחלוקת עצמה, אלא חוסר היכולת להכיל אותה.מחלוקת איננה תקלה שצריך לפתור. לרוב היא מנגנון שבאמצעותו חברה בודקת שוב ושוב את האמיתות שלה.המשנה אינה משבחת את ההכרעה, היא משבחת את הקיום. את היכולת להחזיק לאורך זמן שני קולות שונים, גם כאשר אינם מתיישבים זה עם זה.
המחלוקות בין הלל ושמאי נשארו במסורת לא מפני שהסכימו, אלא מפני שהמשיכו לחלוק. המחלוקת שלהם לא פוררה את העם, אלא הפכה לחלק מהתרבות שלנו. קורח ועדתו, לעומת זאת, נעלמים מן הסיפור. לא נשאר קול נגדי, לא נשאר ספק, לא נשאר ויכוח. נשארה ההכרעה.
אולי זו אחת השאלות הגדולות שכל חברה צריכה לשאול את עצמה: אילו מחלוקות היא יודעת לקיים?
לא רק מחלוקות נעימות, ולא רק כאלה שמסתיימות בהסכמה. גם מחלוקות שמערערות על המוסכמות, על בעלי הסמכות ועל מה שנראה מובן מאליו.
אני מקווה שהיום, סיפור כמו סיפור קורח ועדתו לא היה עובר אותנו בכזאת קלות. קבוצה של מנהיגים שמערערים על הסדר הקיים ועל עצם הלגיטימיות של ההנהגה, וכתוצאה מכך נבלעת באדמה.
כדאי לערער מעת לעת על התבניות שבתוכן אנו חיים. איך נראים זמני שלום ואיך נראים זמני מלחמה? מהן ציפיות אזרחיות לגיטימיות? האם הסדרים שהתקבעו בעבר עדיין משרתים אותנו? האם ההנהגה שלנו עדיין פועלת לטובת האינטרסים שלנו? האם סולם הערכים שעליו התחנכנו עדיין רלוונטי?
לא כל קול מערער צודק. לא כל ביקורת ראויה להתקבל. אבל חברה שאינה מאפשרת לערער על האמיתות שלה עלולה לאבד בהדרגה את היכולת לדעת אם הן עדיין נכונות.
שבת שלום.
