ברית 2.0
פרשת כי תבוא
בשנת 1952, ארבע שנים בלבד לאחר הקמת המדינה, נשא דוד בן־גוריון נאום שכותרתו "ציונות של אתמול וציונות של היום". טענתו הייתה פשוטה ורדיקלית: הציונות הצליחה, ולכן היא חייבת להשתנות. רעיון שנועד להביא להקמתה של מדינה יהודית אינו יכול להישאר בדיוק כפי שהיה לאחר שהמדינה כבר קמה. המציאות השתנתה, ואיתה צריכות להשתנות גם השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו. לא רק כיצד משיגים ריבונות, אלא מה עושים בה.
פרשת כי תבוא מתארת רגע דומה. ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים והברית שנכרתה במעמד הר סיני, משה מצווה את העם לכרות ברית נוספת בעת כניסתם לארץ: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כח, סט).
הצורך לברית חדשה נובע מהשינוי שעומד להתרחש במציאות חייהם. בסיני עמד עם שזה עתה השתחרר מעבדות. לא הייתה לו ארץ ולא הייתה לו ריבונות. כעת עומד דור חדש על סף הארץ המובטחת. עדיין אין לו אדמה, יבול ורכוש, אבל בעוד זמן קצר כל אלה יהיו בידיו. הוא עומד להפוך מעם נודד לחברה היושבת בארצה ונדרשת לנהל את חייה בעצמה.
ולכן מעניין להשוות את תוכנן של שתי הבריתות. הברית בסיני היא בראש ובראשונה ברית מכוננת של זהות וייעוד: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה–ו), ואף על פי שעשרת הדיברות שניתנים בעקבותיה כוללים כמובן גם ציוויים מוסריים מובהקים, זוהי ברית שמבקשת קודם כול לכונן עם, להעניק לו זהות ולהגדיר את יחסיו עם אלוהיו.
בברית המחודשת ערב הכניסה לארץ הדגש אחר. לצד איסור עבודה זרה מופיעים בעיקר איסורים מוסריים שבין אדם לחברו "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (דברים כז, טז), "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" (יז), "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה" (יט), "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד" (כה) ועוד. אלה כבר שאלות של רכוש, כוח, משפט, משפחה והיחס לחלש.
הבריתות לא סותרות זו את זו. גם במעמד הר סיני נאמרו ציווים מוסריים וגם בפרשה שלנו חוזר הייעוד "לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כו, יח). כלומר, הזהות לא הוחלפה, אבל המציאות החדשה דורשת לשאול מה משמעותה של אותה זהות כאשר היא מקבלת אדמה, רכוש וכוח. "עם סגולה" אינו רק תיאור של מי שאנחנו. הוא תוצאה של הדרך בה אנו חיים.
במובן הזה יש דמיון לדבריו של בן־גוריון. הציונות שלפני 1948 ביקשה להשיג לעם היהודי את מה שעדיין לא היה בידיו: עצמאות, ארץ, שלטון עצמי. הצלחתה לא שינתה את הזהות או הייעוד, אבל מרגע שהחזון הפך למציאות מדינית, ציונות אינה יכולה להישאר רק כמיהה לריבונות. היא נדרשת לעסוק בשימוש שנעשה בה.
השאלה הזאת מקבלת משנה תוקף בתקופת בחירות. זו תקופה שבה מפלגות, מועמדים וגם בוחרים עסוקים מאוד בהגדרות של זהות: מי יהודי, מי דמוקרטי, מי ליברלי, מי לאומי, מי ציוני ומי ממלכתי. אלה מילים חשובות, אבל עצם ההזדהות איתן אינה מספיקה. פרשת השבוע מציעה מבחן תובעני יותר: מה המילים האלה אומרות בפועל? מהי התנהגות דמוקרטית? איזו חברה מבקשת הציונות לבנות? אילו דרישות מוסריות נובעות מהיותה של ישראל מדינה יהודית?
אולי זה הזמן גם למעין "ברית 2.0" משלנו. לא ברית שמבקשת להחליף את הזהויות שעליהן גדלנו, אלא כזו שמבקשת לברר מחדש מה הן אומרות בפועל. דווקא בתקופת בחירות. במקום להתווכח רק מי יהודי יותר, ציוני יותר, לאומי יותר או דמוקרטי יותר, אפשר לשאול איזו מחויבות נובעת מכל אחת מהמילים האלה ואיזו חברה אנחנו מבקשים לבנות לאורן. הברית בפרשת כי תבוא מזכירה שזהות וייעוד אינם סוף הדיון אלא תחילתו: בסופו של דבר הם נבחנים בדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות יחד.
שבת שלום.
