"עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם"
פרשת דברים
"עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם" (דברים ג', כ').
פרשת דברים נקראת תמיד בסמוך לתשעה באב. מאז ועד היום זהו זמן של חשבון נפש לאומי.
בפרשתנו, משה רבנו, בערוב ימיו, סוקר את קורות עם ישראל במדבר ומזכיר את טעויות העבר. מטרתו אינה לעורר רגשות אשמה על מה שהיה, אלא להכין את העם לעתיד: להאמין בה', לשמוע בקולו ולהיכנס אל הארץ מתוך ביטחון. לצד התוכחה הוא מדגיש גם את חסדי ה' ואת הניצחונות שניתנו לישראל כהכנה לכניסה לארץ המובטחת.
אולם משה אינו מסתפק בסקירת העבר. הוא מבקש להתוות דרך לעתיד ולהעניק לעם כלים לחיים של אחריות לאומית. לקראת סוף הפרשה הוא מדגיש את אחריותם ההדדית של השבטים. הוא מזכיר לבני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה, שקיבלו את נחלתם בעבר הירדן, כי זכויות אינן עומדות בפני עצמן. "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם" – רק כאשר גם אחיכם יזכו לביטחון, למנוחה ולנחלה, תוכלו לשוב איש אל ביתו. האחריות המשותפת קודמת לדאגה האישית.
רעיון זה מלווה את העם היהודי לאורך הדורות. ערבות הדדית לכל יהודי ולכל ישראלי, וההבנה שגורלנו כרוך זה בזה; שהביטחון, החירות והשגשוג של כל אחד מאיתנו תלויים גם בשלומם של האחרים.
גם בימים אלה אנו פוגשים את הרוח הזו. רבים כל כך התגייסו מאז פרוץ המלחמה: חיילי וחיילות מילואים שעזבו משפחות ופרנסה, אנשי רפואה, מתנדבים, נשות חינוך ואזרחים שנסעו לדרום, לצפון ולכל מקום שבו היה צורך. הם ביטאו במעשיהם את דברי משה: תחילה דואגים לאחים, ורק אחר כך חוזרים אל הנחלה הפרטית.
לצד גילויי הערבות המרשימים, אי אפשר להתעלם גם מן המתח הציבורי סביב שאלת חלוקת הנטל, ובפרט סביב היוזמות והחוקים המבקשים להרחיב או לעגן בחוק פטורים מגיוס לתלמידי ישיבות. דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית נדרשת לאחריות וערבות הדדית ולנשיאה משותפת בנטל, יש הדואגים לביתם ומפקירים השבטים האחרים. הוויכוח הציבורי הזה ממחיש עד כמה שאלת הערבות ההדדית איננה רק רעיון מקראי, אלא סוגיה חיה ובוערת גם כיום.
פרשת דברים מזמינה אותנו לבחור אחרת. היא דורשת מאיתנו לראות את האחר ולהבין שהבית הלאומי נבנה מתוך אחריות משותפת. חברה אינה נמדדת רק בכוחה הצבאי או בהישגיה הכלכליים, אלא גם בנכונות של חבריה לשאת איש בעול רעהו.
אולי זהו הלקח הגדול של פרשת דברים ושל הימים הללו: הזכות לבית משלנו כרוכה תמיד בחובה כלפי הבית המשותף. כאשר כל אחד דואג רק לנחלתו, החברה כולה נחלשת; אך כאשר אנו מקיימים את הציווי "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם", אנו בונים לא רק ביטחון, אלא גם אמון, סולידריות ועתיד משותף. זו הייתה תמיד עוצמתו של עם ישראל.
שבת שלום.
