המוסיקה שלנו
מאני לאנחנו
ניבה ליבוביץ
" ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים…" (בראשית י"א, 1)
מוסיקה היא שפה.
היא בנויה מאבני יסוד, תווים, שמרכיבים אותה ומצטרפים לתיבות, לפראזה מוסיקלית וליצירה שלמה, בדומה לאותיות, שמצטרפות למילים, לפסקה ולטקסט- נאמר או כתוב. רק מי מאיתנו שמכיר את אותיות המוסיקה, התווים, יוכל לקרוא ולהבין את שתי השורות שמופיעות למעלה*.
בדומה לשפה, מוסיקה מבטאת תרבות והלכי רוח בחברה: שירי ה"אנחנו" שאפיינו את תקופת קום המדינה ותיארו חשיבה והסתכלות אחידה ועמית (מלשון: עם) הוחלפו ברבות השנים בשירי "אני", העוסקים בהתבוננות אישית וברגשותיו של הפרט. כיום, מוסיקה "ים תיכונית" מופיעה יותר ויותר לצד מוסיקה "מערבית", מוסיקה "דתית" מופיעה לצד מוסיקה "חילונית". לעיתים, ז'אנרים שנחשבו בעבר נבדלים- מתערבים זה בזה לכדי יצירה מיוחדת במינה.
בהקשר זה, אנו עדים בשנים האחרונות להיווצרותה של יצירה מוסיקלית ששואבת מהמקורות גם בשירים שנחשבים "חילוניים"- מוסיקאים ויוצרים כותבים שירים בהשראת סיפורים מקראיים ומשלבים תפילות וציטוטים הלקוחים מארון הספרים היהודי.
דוגמה לפרויקט מוסיקלי שמחבר בין זהות יהודית ישראלית לבין יצירה מוסיקלית הוא פרויקט "מקורוק ישראל" (מורכב מ-"מקורות" ו"רוק"), במסגרתו היוצרים נחשפים לטקסטים ולסיפורים מן המקורות, כותבים ומלחינים שירים בהשראת סיפור או פסוק או מילים ש"לכדו" את מחשבתם.
השירים הנכתבים הם מקוריים לגמרי – מובעים מנקודת מבטו האישית של היוצר- אך הרובד הנוסף מעשיר את השיר בקונוטציות רחבות יותר ומעניק לו נוכחות ומעמד משמעותיים בהרבה בקרב הקוראים או המאזינים לו- כמי שמזהים את החיבור למקורות היהודיים. לדוגמה, הציטוטים "כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי… עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים" וכן "כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי" (שיר השירים ב, ג) שימשו את אחת היוצרות בפרויקט לכתיבת שיר שעוסק באהבה האמיתית והכואבת שלה למוסיקה ולקהל, ברצונה העז להפציע, להשמיע את קולה ולקבל הכרה- החלום הגדול להצליח ולהגיע אל הנחלה.
אז מה בכל זאת ההבדל בין מוסיקה לשפת דיבור או לכתיבה?
למוסיקה יש השפעה רגשית, תרפויטית. ההתנגנות של מילים בשיר- הצירוף המופלא של מילים ומנגינה- חודרת לכל אחד מאיתנו באופן בלתי אמצעי וגורמת לנו להרגיש, לחוות, להציף זיכרונות. תוך כדי ההקשבה לשיר כל אחד מאיתנו בונה עולם שלם בדמיון, מתחבר לעצמו ומסיר חסמים ביחס לסביבה.
זוהי העוצמה הקסומה שבמוסיקה.
ומה באשר לשפה?
סיפור מגדל בבל מתאר מצב שבו אנשים דיברו בכל הארץ בשפה אחת. ייתכן שהכוונה ללשון הקודש. ייתכן שהכוונה ל"שפה אחת" כביטוי לחשיבה אחת שאינה נותנת מקום לריבוי דעות, ומכאן נבע הצורך לפיצול לשפות שונות.
נדמה שכיום, בארצנו שלנו, השתלטה שפה אחת, שפה שאינה נותנת מקום לדעות שונות לחיות בתוכה. שפה שהמוסיקה שלה נעשית צורמת ואלימה יותר ויותר, פחות סבלנית, פחות סובלנית, קובעת ופחות שואלת, קיצונית ודיכוטומית.
היום, כשנתיים מאז פרצה מלחמת השבעה באוקטובר, עייפנו מצלילים צורמים. כולנו כמהים לשפה אחרת. שפה מחברת, מגשרת, מרפאת, מאפשרת- כזו שנותנת מקום לכולנו תחת כנפיה.
זה לא מקרי ששירים ישראלים מוכרים, שירים "שורשיים" מתקופות רחוקות וכן שירים מהשנים האחרונות שעוסקים בקושי ובהתמודדות, גורמים לכולנו להרגיש תחושת יחד, לחבור למטרה אחת, להתאחד תחתם ולחוות סוג של ריפוי עם. דוגמה מובהקת לשיר כזה הוא השיר "אנחנו" שנכתב והולחן על ידי המוסיקאי גיא מזיג, כך הוא מסתיים:
"שיר נעורים שאהבנו
כל הפצעים שכאבנו
התהילה שקצרנו
והמילה שכבר שנים לא אמרנו:
אנחנו!"
אנו נמצאים במקום שמבקש לעצור, להרגיע, לפתוח, להכיל. מתוך המקום הזה נתחיל תהליך של שיקום, נתחיל לעלות. המוסיקה תשתנה.
ה"אני" בשירים יתחלף ב"אנחנו", לא "אנחנו" זהה ואחיד לכולם, לא "שפה אחת ודברים אחדים, כי אם "אנחנו" מגוון ומאפשר, כזה שמכיל את כולנו תחת כנפיו.
המוסיקה ה"ים תיכונית" וה"מערבית", ה"דתית" וה"חילונית" יתחברו ויהיו שרוגות זו בזו – הן יהפכו ל"מוסיקה ישראלית"- שירים שישלבו בתוכם ז'אנרים מוסיקליים מגוונים מכאן ומכאן. שירים שיספגו לתוכם מילים וביטויים, תכנים, רעיונות וסיפורים הלקוחים מתוך המקורות- אלו יתמזגו בשיר ויעניקו לו רובד משמעות נוסף, ירחיבו את עומק היצירה מתוך החיבור למקורות ההשראה התרבותיים שלנו. התהליך, שהחל בשנים האחרונות, ימשיך לתפוס תאוצה ולהתעצם- עד שבעוד דור מהיום לא נוכל כלל להבדיל מהו מה.
בשנת 2048 המוסיקה שלנו תהיה אחרת:
"והיה ביום ההוא אור חדש גדול יאיר
לאט נפתח הסדק, לאט נופל הקיר…
לאט נבנה הבית קו לקו ואות לאות
אל נא תאמר לי ביי ביי, אמור רק להתראות"
(מתוך: הברומאן/ אהוד בנאי)
* תווי השיר "הכניסיני תחת כנפך" (מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: מיקי גבריאלוב).
