וזאת הברכה, הספירלה של התורה ושל החיים
שמחת תורה מגיעה בדיוק עם סיומו של חג הסוכות, ויש משהו מלמד ומפכח בחוויית הקמת הסוכה ופירוקה. אנחנו משקיעים מאמץ וכוונה כה רבים במבנה ארעי במהותו: בונים אותו בקפידה, מקשטים אותו, מחזקים את קירותיו, נהנים לשהות בו ימים ספורים בלבד – ואז מפרקים. יכול אדם למצוא את עצמו מעביר את החג כולו במחשבה מרירה: "איזו סוכה יפה, חבל שאנחנו זוכים ליהנות ממנה מעט כל כך, חבל שתיכף צריך לפרק אותה". מתוך כך, יחלוף החג כולו מבלי שיחווה באמת את יופיו, רק משום החרדה לאבד אותו.
בעצם, מונח כאן דימוי עמוק ומטלטל לחיים עצמם. החיים שלנו – כפי שהמציאות הישראלית ממשיכה להמחיש לנו שוב ושוב, כמו שחוו רק השבוע אותם ישראלים אמיצים שהיו בטיסה מדובאי – הם שבריריים מאין כמותם. הם עלולים להתהפך ולהסתיים בהרף עין של רגע אחד, ובכל מקרה יגיעו מתישהו אל קצם. הסוכה אינה באה להטביע אותנו בחרדת הסוף, אלא להפך: היא מלמדת אותנו להעריך את הארעיות, לנכוח במלואנו בתוך הרגע הקיים, ולדעת שלכל מסע, יפה ומשמעותי ככל שיהיה, יש סוף בלתי נמנע.
פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה, מביאה אותנו בשמחת תורה אל סיומו של מחזור קריאה שלם. בכך אנו מגיעים גם אל אחרון חגי תשרי – תחנה אחרונה במסע עמוק שנמשך חודש שלם. חגי תשרי כולם מאופיינים בסיומו של תהליך ובסיכומו: הם מציעים לנו מרחב של התכנסות, הסרת מטענים כבדים של אשמה, ופתיחת פתח אמיתי למחילה, לתיקון ולניקוי. זוהי הזדמנות להיטהרות ולהתחדשות בכמה רבדים בו-זמנית – החל מהרובד האישי והאינטימי של האדם מול עצמו, דרך המעגל הקהילתי המחבר אותנו לסובבים אותנו, ועד לקומה הלאומית שפוסעת יחד, נקייה יותר ומשוחררת ממשקעי העבר, לקראת השנה שמתחילה כעת.
התנועה הזו היא תנועה ספירלית: מצד אחד, יש בה את הממד המעגלי והקבוע: בכל שנה אנחנו חוזרים וקוראים את אותו הדבר, וחוגגים את אותם החגים בדיוק. כך נוהג גם הטבע סביבנו – בכל שנה מחדש בראש השנה הירח יתכסה ולא ייראה, ובסוכות ישוב למלואו ויאיר את סוכתנו באור בהיר ושלם; בכל שנה הסתיו ייתן את אותותיו המוכרים, לעת ערב ייעשה האוויר נעים וקריר יותר, יופיע הטפטוף הראשון של הגשם, וכמובן עמודי החצבים שייפרשו בצידי הדרכים.
אך בתוך התנועה האנושית מתקיים תמיד גם הממד של הצמיחה וההתחדשות. בכל שנה אנחנו לומדים דבר חדש, מסירים חסמים פנימיים וחיצוניים, ומבקשים באמת להתחיל שנה חדשה וטובה מקודמתה. השילוב הזה – שמתקדם למעלה ולפנים ובו-זמנית נע במעגל – יוצר את הספירלה, והיא חיונית מאין כמותה לחוסן האנושי שלנו. כולנו זקוקים לסיפור אחד משותף, משהו מוצק ויציב להיאחז בו, במיוחד בתקופה מעורערת ומטלטלת כמו זו שבה אנו חיים. לכן, מיד עם תום הקריאה בפרשה שלנו, נחזור ונפתח שוב ב"בראשית". ובכל זאת, זו לעולם אינה אותה קריאה בדיוק: בכל שנה נקרא את הפרשות אחרת, מתוך ראותנו והרגשתנו העכשוויות. הטקסט הופך עבורנו הן למראה המשקפת את מי שאנחנו בדיוק באותו הרגע, והן לחלון הקולט את רוחות הסביבה והתקופה ומבקש, בו-זמנית, להוציא משהו מהנועם ומהחסד שבתורה החוצה, אל עולמנו.
וכך מסתיימת לה שנה, ומסתיים לו מחזור קריאה שלם בתורה. כמה יפות ונוגעות ללב הברכות של משה המגיעות עם סיומה של שנה והשלמת מחזור הקריאה בתורה, רגע לפני יציאה מחדש לבראשית.
משה מברך: ולכל שבט ושבט הוא מוצא את הייעוד והייחוד שלו, מזהה את כוחו הפנימי ושולח אותו לדרכו החדשה כשהוא מצויד בברכה אישית ומדויקת. ומיד לאחר תיאור סיום ימי האבל על מותו של משה, מזכירה לנו הפרשה ש"יהושע בן נון מלא רוח חכמה" – מפני שלכל דבר יש סוף. אך זהו בדיוק הסוף המפנה מקום, מאפשר לתקופה חדשה להיפתח, ומוליד מתוכו התחלה רעננה.
נאחל לנו שבחג שמחת תורה הזה – שנצרב אצל כולנו כזיכרון לאומי ואישי כואב ומדמם כל כך – נדע לאפשר לעצמנו להתאבל באמת על מה שהיה ועל מי שאיבדנו, אך גם לאזור כוחות כדי לתקן, לרפא, ולהמשיך את הסיפור המשותף הישן שלנו מתוך תנועה של התחדשות, תקווה ושמחה.
שבת שלום.
