כך, כך אהיה מאושר
פרשת בראשית
כל ההתחלות כבר רואות את הסוף ולפני בראשית כנראה היה משהו. שם, ברווח בין הסוף להתחלה נוצר העולם. שם, בתוהו ובוהו הגדול ברגע של בדידות, ביקשה לה רוח אלוהים המרחפת קצת אור. עצרה, הביטה סביב, מצמצה מסנוורת, ביקשה לעמעם ולראות. להניח נקודה בחלל, לתת לה לגדול, לייצור, להמציא ולגעת, לעשות מקום לְחָבֵר, להושיט יד לְרֵעַ.
נתנה לעצמה שבוע, יותר נכון שישה ימי יצירה, בראה מהגדול לקטן. דבר ראשון חילקה את המים, גם אם לא ידעה מה ייצא. האמינה, שרבטה וציירה, כל שעלה בדעתה הפך לדבר. עצמה עיינים והמציאה שמות לדברים, דמיינה לבדה, עוד לפני האדם. בסופו של כל יום ראתה כי טוב, בכל זאת לא מצאה בטוב את השקט. ביום החמישי נרדמה עייפה, התעוררה באמצע הלילה מרוב התרגשות למחר, לא יכלה לחכות. בראה אדם בדמותה, העניקה לו גן וכלים לגדול ולבחור.
התורה מסתיימת במילה ישראל ונפתחת במילה בראשית. בשמחת תורה קוראים בצמידות זו אחר זו את פרשות ״וזאת הברכה״ המסיימת את התורה ואת פרשת ״בראשית״ הפותחת אותה. האות למ״ד סוגרת את התורה והאות בי״ת פותחת, עם הרווח בין הסוף להתחלה מאייתות לנו לב. ״בשלושים ושתיים נתיבות פליאה חכמה חקק יה …וברא את עולמו..״ פותח ספר יצירה את תיאור הבריאה. לב בגימטרייה הוא שלושים ושתיים. עשרים ושתיים אותיות ועשר ספירות, מספר הספר, הן מקור הרוח האלוהית ויסודות עולמה הפנימי. מהן תיברא את העולם החיצוני האין סופי הגדל ללא הרף בעודה מצטמצמת ועושה לו מקום.
שם, בנקודה, ברווח הנשימה בין ישראל לבראשית נפתחת התורה ומתחיל סיפור הבריאה והיווצרותו של עם. באותו זמן היא גם מסתיימת ומתחילה כל שנה מחדש. הרווח הוא המפתח והוא נברא גם בסוף ששת ימי הבריאה, בערב שבת. זהו זמן ״בין השמשות״ המבדיל בין קודש לחול. זו השעה בו ״הטבע ממוצע בין החידוש והקיום״ מציעה המשנה. ״הזמן שבעצם אי אפשר לקבוע אותו בעין״ דורשים חז״ל. בין השמשות, בין מציאות לניסים הוא הזמן שבו נוצרו הדברים, גם הם בין מציאות לנסים, שנועדו לעזור לאדם לבחור. ״עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות״ מספרת מסכת אבות; ״פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.״
פי הארץ, היא האדמה שבלעה את קרח, פי הבאר היא באר מרים ממנה שתה העם בכל מקום בו עצר במדבר והאתון, היא זו שדיברה אמת, מוכה על אם הדרך. הקשת, היא רגע של תיקווה אחרי מבול וחורבן. המן, מזון משמיים, המטה כלי אלוהי למנהיגות ומוסר. השמיר היא התולעת הזעירה שסיתתה בדיוק רב את אבני המקדש. הכתב הן עשרים ושתיים האותיות, המכתב היא החקיקה האלוהית שלהן באבן, הלוחות הן הדיברות אותן קיבל משה בסיני.
הם עשרה יסודות החיוניים לקיום האנושות ועם ישראל. ״לא היה קיום לישראל אילו נעדר אחד מהם״ אומר עליהם רבנו יוסף בן שושן. ה'מדרש שמואל’ מסביר כי נוצרו בערב שבת אחרי שהאדם נוצר וקלקל בבחירתו החופשית. והיה צריך לתת מענה לקלקולים שעלולים להפריע לעולם להתקיים, או לעם ישראל למלא את תפקידו. ״ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.״ מזהירה האלוהות את האדם בקהלת רבה, ז, וגם מרגיעה ״אבל בדברים חשובים, אם האדם יקלקל, נזקק הקב"ה לתקן אחריו״.
בערב ששי, אחרי שבראה את האדם, ולצערה כבר הספיקה לגרשו מגן עדן, הרוח האלוהית, לומדת את מגבלות כוחה מול הזוג הערום. רגע לפני השקיעה היא מעניקה לו, לאנושות ולעם שתלד, את הכלים לזכות הבחירה. בין השמשות, בזמן המבדיל בין חול לקדושה, היא מתעקשת ולא מוותרת על החלום להמשיך לבנות אתו בית. לפני שבוע ופרק חדשים, בזמן בו בני האדם, ״כבר היו לרוב״ ו ״התחילו לחשוב על עצמם בלי עלים״, כפי שכותב נתן זך, האל בוטח, למרות ההתחלה הקשה, בלב שהעניק לאדם, בעם בו בחר ובבחירות המשותפות שיעשו בעתיד. ״כך, כך אהיה מאושר״ לוחש לעצמו. מאמין.
בשביעי לאוקטובר אגיע לארץ. בתשיעי לחודש מתחתן בנו של חברי הקרוב במדבר מול ים המלח – מקים משפחה. שמונה עשרה ימים אחר כך אבחר.
שבת שלום.
