מדוע הושחר לבן
פרשת ויצא
'את כולם, את כולם אני מכיר,
כל אחד בעולם ואפילו פה בעיר…'
כך שר יוני בלוך באירוניה על הנטייה הטבעית שלנו להכליל ולהדביק סטיגמות על אוכלוסיות שלמות. אנחנו יודעים הכול על זולתנו על פי לבושו, מקום מגוריו, חצי משפט ששמענו אותו אומר, ואנחנו שופטים אותו באופן אוטומטי על פי 'היכרות' זו.
כך גם בפרשת השבוע. אנחנו יודעים שלבן הוא שחור משחור. רמאי ומניפולטור שביקש לעקור את הכול, כך מתארים אותו פרשנים ודרשנים יהודיים לאורך דורות רבים. כך חונכנו להכיר אותו מילדות.
אמנם, גם יעקב איננו צדיק תמים, למעשה הוא האב הכי ישראלי שלנו, תמיד מחפש את הקומבינה. יש אבן על פי הבאר, מסבירים לו שיש חוסר במים ומחכים עד שכל העדרים יתכנסו, כדי שאפשר יהיה לחלק את המים שווה בשווה. אבל הוא, מה אכפת לו, הוא רוצה לעשות רושם על בת דודתו היפה, אז הוא מרים את האבן לבד ומשקה את הצאן. אורח לרגע שמצפצף על מנהגי המקום.
אירוע דומה מתרחש גם בהמשך. הוא יודע שלבן מצפה ממנו לשאת את לאה, שעיניה רכות וקשה לחתן אותה, הוא יודע שנהוג לא להשיא את הצעירה לפני הבכירה, אבל הוא רוצה רק את רחל. אז הוא עונה ללבן "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", ומכניס את הדוד הנדיב לבעיה. אוקי, אומר לבן באכזבה, "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה עִמָּדִי" – בו נחכה שבע שנים ונראה מה יעלה בגורלה של לאה, אם היא תתחתן עד אז, אין לי התנגדות להשיא אותך לרחל.
אבל כשהשנים חולפות ויעקב מבקש את 'אשתו' (שימו לב, הוא לא אומר רחל. הוא יודע שלא יקבל אותה כעת), לבן נוהג לפי מנהג המקום ונותן לו את לאה. ושוב יעקב משחק אותה תמים: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי!" כאילו באמת ציפה לקבל את רחל. אולי הוא מנסה להשיג הנחה – שתיים במחיר אחד. אבל לבן איננו פראייר. לא הוגן ולא מכובד להתחתן עם אישה בלי לשלם את מוהר הבתולות, אז תקבל גם את רחל כעת, ותעבוד תמורתה בשבע השנים הבאות.
על פי פשט הכתובים, בכל ההתנהלות הזאת לבן יוצא ישר והוגן, גם אם לא חשף את כל הקלפים, ואילו יעקב נשאר העוקב והעוקף שמשיג את שלו בדרכי מניפולציות.




אז למה רוב מוחלט של הפרשנים השחירו את דמותו של לבן? חכמינו ז"ל הבינו היטב את פשט הכתוב, ובחרו במודע לסטות ממנו במטרה ללמד לקח חינוכי לאנשי תקופתם. יש סוברים שהשחרת לבן נועדה להוציא את יעקב צדיק והגון, כיאה לאחד מאבות האומה. אני סבור שיש גם הסבר מורכב יותר. אף אחד בסיפור הזה איננו שלילי לחלוטין או חיובי לחלוטין, יעקב ולבן פשוט חווים את המציאות מתוך ראית עולם שונה. לבן יושב בתוך עמו, רואה ערך חשוב בשמירת מנהגי המקום, והוא גם אב מודאג שצריך למצוא חתן לבתו הגדולה והפחות אטרקטיבית. יעקב, לעומת זאת, הוא זר – גולה בארץ נוכרייה. הוא לא מבין עד הסוף את השפה והקודים התרבותיים ולכן חושש כל הזמן שמרמים אותו, שעובדים עליו, שמשתמשים בחוסר ההבנה שלו כדי לנצל אותו. הדרשנים אימצו את נקודת המבט של יעקב, וסיפרו את הסיפור שלו, כדי לחנך אותנו כיצד יש לנהוג בזרים ובאורחים, ואולי גם כדי לחזק את עצמם ואת עמם בעידן של גלות.
אבל מה שהתחיל כדרשה חינוכית לעת מסוימת ולקהל מסוים, הפך עם השנים לאמת מוחלטת שאיש איננו מערער עליה. כל ילד לומד שלבן הארמי היה רמאי ונוכל שביקש להשמיד את עם ישראל עוד לפני שנוצר, הרי כך כתוב בהגדה של פסח, אבל היום, נקודת המבט הזאת הפכה לתירוץ נוסף לשנאת זרים. ראוי שנחשב מסלול פרשני מחדש, מסלול חינוכי שנכון לעם שיושב על אדמתו ובטוח בעצמו. במדינת ישראל אנחנו הרוב, אנחנו בעלי הבית ומעצבי התרבות, ועלינו מוטלת האחריות לנהוג בזרים ובמיעוטים באופן הוגן וברוחב לב.
שבת שלום.

