פרשת "שבת משפטים"
שבועות לא פשוטים עוברים על העם היושב בציון. רבים מסתובבים מתחושה שהדרך בה אנו הולכים אינה מובילה למקום טוב. כבר שנים או עשורים אנחנו מדברים על ה"קרע בעם" אבל המצב הנוכחי מרגיש כמו התחתית החדשה. שבוע בו ועדות הכנסת סערו והזירה הציבורית הגיעה לטונים ודציבלים שנדירים במחוזותנו.
בתוך השבוע הזה קם נשיא המדינה ופנה לעם ולמנהיגות הפוליטית שלנו. נשיא המדינה הוא סמל, משם נובעת עוצמתו. לא מהסמכות לצוות על האנשים, אלא מהיכולת לרתום אותם למשימות המשותפות של המדינה שלנו דרך חיבור לרעיון משותף. הנשיא ניסה ומנסה את כוחו למצוא בעת המשבר הזה את הרעיון המשותף הזה. אני יודע שרבים, משני צידי המפה הפוליטית, ביקרו את יוזמת הנשיא אבל אני מצאתי בה חיבור לפרשת השבוע שלנו והשראה קטנה לנתיב פתלתל שעשוי להוות התקדמות.
קרדיט לתמונה:בריינפופ ישראל
מדרש יהודי עתיק מדבר על כך שהבחירה של עם ישראל לקבלת התורה היה משום שבניגוד לעמים אחרים שביקשו לדעת מה התורה מצווה ואפילו ביקרו חלקים ממנה, עם ישראל אמר פשוט "נעשה ונשמע". אתוס יהודי עתיק של קבלת עול מצוות עוד לפני קבלת פירוט אותם מצוות.
אני מודה שכבר כנער התקשתי עם האגדה הזאת ועם המסר הזה. זה לא היה עם ישראל שאני הכרתי. נכונים לבצע עוד לפני קבל הציווי עצמו?! חותמים על חוזה לפני שמבינים מה הוא כולל?! כותבים צ'ק פתוח ופשוט מאמינים שהכל יהיה בסדר ולא נידפק מזה?!
לא נשמע לי כמו הישראלים שאני מכיר. לא נשמע לי כמו העם שלי.
והאמת היא שגם מקריאה בפרשת השבוע, פרשת משפטים, אני רואה שהמדרש הזה, כמו מדרשים רבים לפניו ואחריו, עומד בסתירה לפשט של הטקסט המקראי.
הפרשה כולה עמוסה בפרקים שלמים של ציווים, איסורים, מצוות עשה ומצוות אל תעשה שמשה שם בפני עם ישראל. חלקם ציווים יפיפיים שאני גאה להכליל במורשת שלי: "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את־נפש הגר כי־גרים הייתם בארץ מצרים". חלקם כנראה היו נכונים לזמנם ועכשיו לשמחתנו פחות רלוונטיים: "כי תקנה עבד עברי שש שנים" ובחלקם אני מתבייש והם מזכירים לי שתמיד יש עבודת חידוש ותיקון לעשות: "מכשפה לא תחיה".
שנים" ובחלקם אני מתבייש והם מזכירים לי שתמיד יש עבודת חידוש ותיקון לעשות: "מכשפה לא תחיה".
רק בסוף הפרשה מגיע הרצף הבא: "ויבא משה ויספר לעם את כל־דברי יהוה ואת כל־המשפטים ויען כל־העם קול אחד ויאמרו כל־הדברים אשר־דבר יהוה נעשה ויכתב משה את כל־דברי יהוה וישכם בבקר ויבן מזבח תחת … ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר־דבר יהוה נעשה ונשמע"
כלומר, אם נקרא את הדברים כפי שהם כתובים בבירור- קודם שמעו את כל החוקים ורק אחר כך אמרו את המשפט הידוע "נעשה ונשמע". הליכה בעיוורון עם צ'ק פתוח אין כאן. גם מפרשים ודרשנים לאורך הדורות נדרשו לסוגיה הזאת והעלו בידם הסברים רבים ומגוונים על כך שעם ישראל אומנם התחייבו על כל מה ששמעו עד כה אך גם התחייבו מראש על מה שעוד יבוא. אני רוצה להציע כאן מסר אחר שאולי רלוונטי לנו פה השבוע:
יש פה אמון. אמון שהנכונות להיות חלק ולקבל את התורה הזאת לא תגרום לאל לדרוש מאתנו מה שלא נוכל לעמוד בו. אמון שרואים אותנו ורואים בטובתנו. אמון שלא ינצלו את זה נגדנו.
בישראל של 2023 אמון הוא מצרך נדיר עד לא קיים. מאז פרסם הנשיא את הצהרתו ניכר שכל הצדדים הנוגעים לדבר חסרים אמון בסיסי. אמון שעצם הנכונות להידבר לא תעלה להם ביוקר. אמון שלא ינצלו אותם.
אני לא טוען שחוסר האמון אינו מבוסס. אדרבא, יש לכולנו סיבות טובות ונכונות לחוסר האמון הזה. אבל בלי האמון הזה אין דרך קדימה. עם ישראל יודע ומבין את המצוות שהוא מתחייב אליהן כשהוא אומר "נעשה ונשמע". המנהיגות של העם הזה יודעת גם שיהיו עוד מצוות רבות שלא את כולם אפשר לדעת מראש.
בשבועות האחרונות מרבים להזכיר את מגילת העצמאות כבסיס משותף של החברה שלנו. בהקשר של אמון מעניין לדעת שבמעמד ההכרזה המפורסם והמוכר חתמו כל נציגי הציבור על מסמך ריק. לא היה זמן לכתוב את הנוסח הסופי על הקלף והחותמים המכובדים נדרשו להאמין שמה שהם חותמים עליו אכן יהיה הנוסח שהוסכם. אנחנו כל כך רחוקים מאותה הבעת אמון אבל אולי היא יכולה לשמש כמצפן עבורנו.
כינו אותי נאיבי לא פעם ולא פעמיים בחיי. אני לא טוען שצריך להסיר את כל המגננות הבריאות שלנו ובטח לא טוען שצריך להפסיק להיאבק על מה שנכון וצודק אבל אני חש שגם היום אנחנו והמנהיגים שלנו חייבים למצוא את ה"נעשה ונשמע" שלנו יחד.
