פרשת "שבת שמיני"
אין מילים.
אין מילים מתאימות לתאר אב קובר את שתי בנותיו.
מאיה ורינה די הי"ד הן רק רשימה חלקית מהקורבנות של השבועות האחרונים והמציאות המטורפת ששוב הולכת ומסלימה.
'קורבנות' זו מילה חזקה וטעונה בציבוריות הישראלית והיא בהחלט עברה שינוי מהשימוש התנכ"י שלה שאנחנו פוגשים בפרשת השבוע, פרשת שמיני. בין תיאורים של סדרי קורבנות וזבחים ובין תיאורים בלתי נגמרים של חיות כשרות וטמאות נמצא אחד הרגעים הקשוחים בחיים של אהרן הכהן.
אהרן שקיבל עם משפחתו את תפקיד הכהן הגדול מתחיל ללמוד את הוראות ההפעלה וסדרי הפעולות של מתי מקריבים ומתי. הפרק הראשון מסתיים בחזרה הגנרלית שאהרן מוביל בהצלחה:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת־הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶל־כׇּל־הָעָם׃ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם׃ (פרק ט' פס' כ"ג-כ"ד)
אבל רגע אחרי הרינה והצהלה של ההצלחה מגיע הטרגדיה הגדולה:
וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם׃ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה׃ (פר' י' תפס' א'-ב')
מפרשי התנ"ך לדורותיהם ניסו להבין למה אלוהים לקח אליו את שני הבנים. הטקסט כותב בבירור שמדובר באש זרה שהאל לא ציווה להקריב אך רש"י מביא גם את ההסבר של רבי ישמעאל שטען שבני אהרן נכנסו למשכן בעודם שתויים מיין. הוא מסיק זאת מהצווי שמופיע כמה פסוקים אחרי הטרגדיה בו כתוב:
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃ יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם׃ (פס' ט')
למצוא הסבר רציונלי לטרגדיה נוראית זה כנראה בטבע שלנו כבני אדם. ההתמקדות בסיבה שהאש אכלה את נדב ואביהו היא עוד מנגנון התמודדות עם אסון שאי אפשר לאכל אותו. ומה באמת הייתה תגובתו של אהרן, האב שזה עתה איבד את שני בניו. הטקסט התנכ"י משתמש פה בשני מילים בלבד: 'וידם אהרן'.
אין מילים אין מילים מתאימות לתאר אב הקובר את שני בניו.
וידם אהרן זה צירוף כל כך חזק כי הוא מבטא את האנושיות של אחד הדמויות הגדולות של הסיפור הלאומי שלנו. מכיוון שאהרן לא דיבר לפני שנאמר לנו שהוא נדם אז הרמב"ן פירש שני פירושים ולא הכריע ביניהם: הראשון הוא שאהרן בכה וקול ואז נדם. השני שירדו מעיניו דמעות ועתה פסקו.
אלפי שנים מפרידות בין הדממה של אהרן מעל גפות בניו ובין ההספד של ליאו די מעל גופות בנותיו.
מעבר לכאב המשותף והעל-זמני של האבות אנחנו גם רואים השבוע את הכאב העל-זמני והמשותף של כל העם.
וַאֲחֵיכֶם כׇּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה׃ (פס' ו')
כל העם שותף בכאב הפרטי של אהרן ומשפחתו.
"תודה לכולם על המילים החמות והאהבה. תודה לכולם שעזרו בכל מה שאפשר. עם ישראל חי! היום הוכחנו שאנחנו עם אחד. משפחה שלמה באפרת הרוסה וכל הארץ כואבת. אין הוכחה גדולה יותר לאחדותנו. אנשים יוצאים לרחובות עם דגלים ומתווכחים. בואו נהיה כנים, לרובינו אין מושג מה זה אומר, אבל בעוד 3 שבועות ביום הזיכרון והעצמאות נצעד כולנו זה לצד זה עם דגלי ישראל מאוחדים".
כל העם, גם בעת הקשה והמפולגת שאנחנו חיים בה בימים אלו, שותף בכאב הפרטי של ליאו ומשפחתו.
יהי זכרן ברוך
