עבדות, חירות ופחד השחרור
פרשת ראה
מרבית אוגוסט כבר מאחורינו, והמביטים קדימה רואים באופק את הראשון בספטמבר המיוחל, בו נשוב למה שמכונה במדינה הזו בשם המטעה "שגרה". כבר טיילתי ברחבי ישראל (וצפון איטליה) עם הבנות – אטרקציות, זמן מסכים, יצירה, מפגשים עם חברים – ונותרו עוד כמה חצים אחרונים באשפת החצים ההורית שלי כדי לצלוח את הישורת האחרונה של החופש הגדול הישראלי הארוך (מדי?). בבואי להתקדם קצת גם במשימות העבודה שעל שולחני, אני יושב לקרוא את פרשת השבוע. בין שלל הנושאים שבה – דיני עבודה זרה, דאגה לעניים, ברכה וקללה – קופץ לי העיסוק בעבד עברי בשלהי הפרשה.
לפני שלא אובן לא נכון – אינני סבור שההורה הישראלי הוא עבד בחופש הגדול. אם כבר, סבתא וסבא מתקרבים יותר להגדרה התנ״כית (;
מה שכן, היחס לעבדות במקורות היהודיים – מן התורה ועד מחשבת ישראל בעת החדשה – פותח נקודת עומק חשובה ורלוונטית מאוד לחיינו כאן ועכשיו.
בתוך הפרשה מופיע הציווי:
"כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי־תְשַׁלְּחֶנּוּ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ, וּמִגׇּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ…" (דברים ט״ו, יב–יד)
על אף הקושי לאוזניים המודרניות – יש עבדות. היא קיימת וממוסגרת בחוקי התורה. אבל כאן נמצא חידוש עצום. מדובר במצב זמני, עם תאריך יעד לשחרור. ולא רק זאת – התורה מחייבת את האדון להעניק לעבד מתנות יציאה: מצאן, מגורן, מיקב. לדאוג לכך שלא ייצא אל החירות בידיים ריקות.
חז״ל הרחיבו: "כי טוב לו עמך – עמך במאכל, עמך במשתה… מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ׳ ע"א). העבד איננו רכוש, אלא אדם שראוי ליחס שוויוני כמעט לחלוטין.
הרמב"ם (הלכות עבדים א, ו–ז) מדגיש שגם אם התורה התירה עבדות – מצווה על האדון לנהוג בעבד ברחמים, להאכילו ולהשקותו כראוי, ולא לבזותו במלאכות משפילות. בעיניו, ההקפדה המוסרית היא חלק מהותי מהמצווה.
ובכל זאת, הפער קיים: כל ההוראות הללו נאמרו על עבד עברי. לגבי עבד כנעני – הגוי שנקנה לבית ישראל – התורה מאפשרת עבדות נצחית: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם… לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כ"ה). כאן נעצרת הרגישות – אין מתנות יציאה, אין חובת שחרור.
איך מתמודדים עם זה? חשוב להיות כנים: התורה נכתבה בעולם שבו העבדות הייתה מוסד אוניברסלי. היא לא ביטלה אותו בבת אחת אלא החלה תהליך של צמצום מבפנים. כלפי אחיך – אסור בפרך, חובה לשחרר, חובה להעניק. זהו חינוך הדרגתי. הוגים מודרניים הצביעו על כך שהתורה מציבה כיוון ערכי – ואנחנו, בדורות המאוחרים, נדרשים להמשיך את המסע המוסרי הזה.
עם מחשבות אלה אני חוזר אל המציאות האישית שלנו. במציאות המודרנית אין לנו עוד מוסד עבדות במובנו המקראי. במובן הזה – התהליך הושלם. אבל מה בכל זאת נוכל לקחת? את המבט אל הרגע המסוכן של החירות: הפחד לצאת ממציאות מוכרת, גם אם קשה, אל עבר חופש שכולו לא נודע.
כל הורה מכיר את זה בימים אלה ממש – השבועות הראשונים של שנת הלימודים. המעבר מגן לגן, מבית לבית ספר, מהחופש הגדול אל כיתה חדשה. ילדים רבים חווים קושי, חרדה ובלבול – והם זקוקים לליווי קרוב, להכנה ולחיבוק.
כך גם בחיים הבוגרים. במסגרת שירות המילואים שלי אני פוגש חיילים שמסיימים חודשים ארוכים של שירות וחוזרים לשגרת החיים האזרחית. המעבר הזה איננו פשוט: השוק התעסוקתי השתנה, הנפש מתרגלת בקושי לקצב אחר, ולעיתים מתגנבת תחושת תלישות. אני זוכר חייל מסופח אחד במיוחד. הדבר הראשון שעניין אותו היה לסדר את ניירות הסיפוח כמה שיותר מהר. הוא לא רצה להיות יום אחד "תלוי באוויר". הייתה לו נחישות כמעט נואשת ליצור רצף בין יחידה ליחידה, כאילו הפסקה קטנה מדי תגרום לו להתרסק בחזרה אל חיי האזרחות שמהם חשש. מאחורי המסירות הסתתרה חרדה גדולה מהחופש.
במובן מסוים, זהו בדיוק הלקח של פרשת ראה: התורה מלמדת אותנו שהחירות איננה מצב פשוט. רגע היציאה ממסגרת מוכרת – גם אם קשה – עלול להיות מבלבל ואף מפחיד. דווקא אז נדרשת החברה כולה להעניק, ללוות, ולבנות תשתית שתאפשר לחירות להפוך לפתיחה חדשה ולא לקריסה.
ובמרחב הלאומי הרחב, בימים בהם עדיין יש בינינו מי שעדיין אינם חופשיים באמת, החובה הזו כפולה ומכופלת. חירות איננה מסתכמת בשחרור פיזי. היא דורשת ליווי, תמיכה, וערבות הדדית אמיתית.
בין סיום אוגוסט לראשית ספטמבר, בין החזרה ל"שגרה" להמשך המלחמה, כדאי שנזכור את הלקח העמוק של פרשת ראה: החירות איננה נקודת סיום אלא נקודת פתיחה – והיא מחייבת אותנו להיות שותפים בהענקה, בליווי ובדאגה לכל אדם בצומת חייו.
שבת שלום.
