על הר נבו עם משה ונינווה
פרשת האזינו
בסיומה של פרשת האזינו האל פונה אל משה במילים כואבות:
עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה׃ וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃ עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
תטפס על הר נבו, תראה את הארץ, אבל אליה לא תבוא. אחרי ארבעים שנה של הליכה עם העם, אחרי כל מה שעברו יחד, נגזר עליו עונש — לראות את החלום ולא להגשים אותו. חטא שחטא לפני עשרות שנים בפרשת מי מריבה לא נשכח ולא נסלח. החשבון מוגש לתשלום ומשה מסיים את דרכו מבלי יכנס בשערי הארץ המובטחת.
היכן האל הרחום והחנון שזימרנו עליו השבוע יחד בתפילות יום הכיפורים? בספר יונה, אותו קוראים ביום הכיפורים מופיעה תמונה שונה:
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת׃ וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד־קְטַנָּם׃ … וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃ מִי־יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד׃ וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃ (יונה, פרק ג': ד'-י')
יונה מבשר לאנשי נינווה שבעקבות התנהגותם תהפך (תחרב) העיר. אנשי נינווה עושים תשובה, והגזירה בטלה. תשובה משנה את המציאות, אפשר לשים את כל החטאים המחולים מאחורינו ולפתוח דף חדש. ואכן, בחלקים גדולים של הספרות המדרשית מודגשת הנטייה האלוהית לרחמים וקבלת תשובה אמתית:
"תדע לך שבזמן שהבריות חוטאין ומכעיסין לפניו, והוא כועס עליהן, מה הקדוש ברוך הוא עושה? חוזר ומבקש להן סניגור, שילמד עליהן זכות …" (מסכת תנחומא)
כאן האל הכועס עסוק בסינגור על החוטאים תוך כדי שהוא כועס, בדומה לאל שסולח לנינוה אבל לא לזה שמדבר עם משה על הר נבו.
אותו התנ"ך. אותו האל. אותה תפיסה אמונית. מה ההבדל בין משה ובין אנשי נינוה?
התנ"ך מלמד אותנו כאן משהו עמוק על חטא, תשובה ועונש. הרצון להימנע מהעונש אינו שווה לתשובה. גם במקרה של בקשת חנינה אתה נדרש קודם כל להביע חרטה, לרצות באמת ובתמים לתקן את דרכך. אחרת זו לא תשובה.
בשירותי בצבא הסדיר היה עיסוק אין־סופי בעונשים: ריתוקים, שבתות, שעות ביציאה. כל הוויתנו כחיילים סבבה סביב הרצון להימנע מעונשים. אבל במילואים, כביכול אותו צבא בדיוק, אין כמעט "עונשים". יש תוצאות. אם תאחר — חבר שלך יישאר לחכות. אם תקבל החלטה לא נכונה — מישהו עלול להיפגע. אין פה עונש פורמלי שמחנך אותך, אלא מציאות שנובעת ישירות ממעשים.
כך גם בחינוך: גם בעבודתי עם חניכים במכינות ובשנות שירות, וגם בבית כאבא לבנותיי. תמיד ניסיתי להמעיט בשפה של "עונש". לא כי אין משמעות למעשה, אלא להפך: כי רציתי להראות שהעולם עצמו הוא שמגיב. אם את משקרת לי, האמון בינינו נפגע. אם אתה לא מתכונן בצורה מקצועית, המשימה נכשלת ואנשים נפגעים. העונש האמיתי הוא לא ריתוק או ביטול "זמן מסכים" — העונש הוא התוצאה של המעשים שלנו בעולם.
אז כדי להבין את משה על הר נבו צריך לחזור אל משה של חטא מי מריבה. הוא לא מביע חרטה, הוא לא משנה את דרכיו ובתחילה הוא אפילו לא מגיב לעונש. גם מאוחר, יותר בספר דברים כשהוא מתחנן לאל שייסלח לו וייתן לו להיכנס לארץ הוא לא עוסק כלל בתיקון דרכיו או במעשה שעשה. אבל למעשה היה משמעות. המעשה שלו השפיע על המציאות. עד שלא יכיר בכך. עד שלא יעשה תשובה- הוא יישאר שם על הר נבו.
הסיפור התנ"כי מכיר בעובדה שחטא מי מריבה לא היה תקרית מבודדת. זה משה לטוב ולרע. מנהיג גדול. חד פעמי. אבל אדם. פגום כמו כל אדם אחר. חוסר היכולת של משה להכיר בחטאו הוביל להכרה שהוא היה האדם הנכון להוביל את עם ישראל במדבר 40 שנה אבל מישהו אחר יתאים להוביל את עם ישראל בצעדים הראשונים שלהם בארץ המובטחת. השיעור האחרון שלו על תוצאות המעשים שלנו מהדהד עד אלינו דרך שרשרת הדורות.
שבת שלום.
