קריאה בתורה ובנביאים בראש השנה
עוד בגן למדנו לחבר בין עקדת יצחק לתקיעת השופר: אברהם ראה איל נאחז בסבך בקרניו, ומקרן האיל נולד השופר של ראש השנה. זהו חיבור מוכר ויפה, אבל הוא מספר רק חלק קטן מן הסיפור. לצד העקדה נקראות בחג עוד שלוש קריאות, וכשמתבוננים בארבעתן יחד מתגלה ביניהן חוט מקשר אחר: שוב ושוב הן מחזירות אותנו אל היחסים שבין הורים לילדיהם, ואל הרגעים שבהם אהבה, אמונה ואחריות עומדות למבחן.
הבה נבחן את ארבעת הפרקים לפי הסדר. בראשית פרק כ"א כולל מספר סיפורים, ועיקרו הוא הסיפור על גירוש הגר וישמעאל, שבו כמה וכמה נקודות דמיון לסיפור על עקדת יצחק. כמו אברהם, גם הגר איבדה את התקווה שבנה יישאר בחיים, והיא מוותרת עליו. כמו יצחק, גם ישמעאל ניצל בנס על ידי התגלות של מלאך ה'.
הפטרת היום הראשון של ראש השנה מתארת גם היא אימא שמוותרת על בנה, אבל חנה אם שמואל עושה זאת באופן שונה לגמרי. הניסיון הקשה של עקרות רבת שנים גרם לה לנדור נדר קיצוני שבו התחיבה להקדיש את בנה לעבודת ה' במשכן. היא כל כך רוצה ילד שהיא מוכנה לוותר על גידולו – לוותר על האימהות שלה. בסופו של דבר היא זוכה לילדים נוספים, ושומרת על קשר סדיר גם עם שמואל בשילה.
ביום השני של החג אנחנו קוראים את הסיפור המפורסם על עקדת יצחק – הניסיון האולטימטיבי של אברהם. הסיפור קשוח מאין כמוהו ובכלל לא ברור שאברהם עמד בניסיון בהצלחה. גם לא ממש ברור מה היה הניסיון, שכן פרשנים והוגי דעות רבים לאורך הדורות העדיפו את הניסיון האחרון על פני הראשון. הם המעיטו בחשיבות "קח את בנך את יחידך… והעלהו לעולה", והעדיפו על פניו את "אל תשלח ידך אל הנער". בכך הם רמזו שהנכונות של אברהם להרוג את בנו הייתה טעות. מי שחידדה רעיון זה היא רבקה לוביץ' במדרש מודרני שחיברה: "והאלוהים ניסה את שרה. והמלאך אמר לה: קחי את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולכי לך אל ארץ המוריה והעליהו שם לעולה. ושרה אמרה: לא, כי לא תשחט האם את בנה…".[1] אפשר שלכך התכוון גם מדרש בראשית רבה (נו, ח) כשכתב "…כשאמרתי לך 'קח נא את בנך' לא אמרתי שחטהו, אלא העלהו לשם חיבה אמרתי לך, אסיקתיה וקיימת דברי", כעין 'קרבנה' של חנה.
הפטרת היום השני היא פרק ל"א בירמיהו. זוהי נבואת נחמה לעת גלות וחורבן, שבה מוצג אלוהים כאב/אם שניחם על הרעה שנאלץ להביא על בני עמו – ילדיו האהובים, ומתחייב/ת להשיב את שבותם ולהחזירם אל אדמתם. פסוקי "רחל מבכה על בניה…" ו"הבן יקיר לי אפרים…" הם המפורסמים שבפסוקי הפרק הזה.
[1] רבקה לוביץ, "מדרשים שלא נכתבו", בתוך: עין טובה, עמ' 308.
אם כך, המשותף לכל פרקי המקרא האלו הוא יחסי הורים וילדיהם. בכולם ניצבים ההורים, בעיקר האימהות, מול סבל הילדים, עומדים במבחן אהבתם לילדיהם ומחויבותם למשפט האלוהי. חלקם עומדים במבחן זה בהצלחה וחלקם טועים בו, וללא סיוע אלוהי היו מאבדים את ילדיהם, אך בכולם הסוף הוא טוב כיוון שאלוהים משגיח, מרחם ומרפא.
כעת אפשר להבין גם את הקשר העמוק בין הקריאות האלו לבין ראש השנה.
בחברה הישראלית של השנים האחרונות, שבה שאלות של הקרבה, אחריות וקדושת החיים אינן רעיונות מופשטים אלא מציאות יומיומית, הסיפורים על הורים וילדים מקבלים הד עמוק ומטלטל. הם מבקשים מאיתנו לברר מהי אהבה הורית, היכן עובר הגבול בין מסירות להקרבה, ומה משמעותה של אחריות כלפי מי שנתונים בידינו. ראש השנה, אם כן, לא עוסק רק באדם הניצב למשפט לפני אלוהים, אלא מזמין אותנו להפנות לרגע את המבט אל עצמנו כהורים, מחנכים ומנהיגים – ודורש מאיתנו לתת דין וחשבון גם בפני מי שאנחנו אחראים על חייהם. במובן הזה, ימי הדין הופכים את כיוון המבט: לא רק החלש עומד למשפט בפני בעל הכוח, אלא גם בעל הכוח נבחן ביחסו לחלש.
שבת שלום וחג שמח.
