אם אין טקסט – אין תורה
היהדות הישראלית בעידן פוסט–טקסטואלי
אוריאל כרמלי
'גבולות השפה שלי הם גבולות עולמי' לודוויג ויטגנשטיין הטרקטטוס הלוגי' (פילוסופי)
שבוע הספר היה עבורי מאז ומעולם שבוע חגיגי. באווירת חילופי העונות שבין האביב לקיץ נהגנו לצאת, אבי ואני, לבקר בכיכר רבין בת"א לשוטט בין הדוכנים השונים. החוויה הזכורה לי ביותר משבוע הספר הייתה ההתרגשות שבחידוש שמביא איתו השבוע הזה כבכל שנה בשנה – זו הייתה הזדמנות לגלות את הכותרים החדשים והמפתיעים שנחו על הדוכנים. המשמעות של חוויה עבורי זו הייתה בראש ובראשונה חווית 'התרחבות – עולם'. ספרים גילמו ועדיין מגלמים עבורי מעין קפסולות תלת ממדיות שמאפשרות ליודעי ח"ן זיקה לעולמות שונים מן העולם הזה שבו אנו חיים: בין אם הספר מקודד למערכות מושגיות כמו ברבים מספרי הפילוסופיה או עמוס בתיאורים דחוסים של מבנים נפשיים שונים וקווי עלילה כמו במקרה של פרוזה או עמוס בסמלים, מטפורות ורמזים כנהוג בספרי שירה – המטרה תמיד זהה – להרחיב את הגבולות הברורים והחדים בעולמו של הקורא.
אהבת הספר, הלימוד והחשיבה השיטתית הובילו אותי לעיסוק במסגרת תנועת היהדות המתחדשת מתוך שאיפה לחלוק את האהבה הזו עם אחרים ולהפכה לנחלת הכלל. זוהי, לדעתי, משימה שהולכת ונעשית קשה יותר ויותר — קושי שמעמיד בספק את ההצדקה לפרויקט כולו. את האתגר הזה אני מבקש להציג בעמודים הקרובים.
השנה, אולי מסיבות אישיות לגמרי, שבוע הספר הותיר בי רושם מאכזב. נדמה שהכול מוכר, מוכר מדי. כותרים מרכזיים חזרו שוב, כאלו שאני זוכר עוד מימי הנעורים. דומה שהקצב של תרגום ופרסום ספרות מופת הולך ודועך. אין ברשותי נתונים אמפיריים שיאששו זאת, וייתכן שמדובר בתחושת בטן גרידא, אך אני תוהה: האם העובדה שתרגום יצירות מופת הוא תהליך ממושך, יקר ולעיתים גם לא משתלם כלכלית הופכת אותו לפחות אטרקטיבי עבור ההוצאות לאור? על אחת כמה וכמה על רקע השוק ההולך ונעשה תחרותי וחסר ודאות. תרגום יצירות מופת מעולם לא נבע מסיבות כלכליות בלבד. בעבר התרגום של יצירות מופת היה מלאכתם של אנשי רוח מן השורה הראשונה ונתפס כחלק חשוב מפועלם. תרגומים כאלו היו אבן יסוד במאמץ אינטנסיבי לבניית השפה העברית והתרבות העברית. היה בהם ביטוי להבנה עמוקה: מבחנה האמיתי של שפה איננו רק ביכולתה לשמש את צורכי היומיום, אלא דווקא בכוחה לשאת על גבה יצירות מורכבות – עיוניות, ספרותיות ופואטיות – גדולות בהיקפן, עשירות בביטויים מדויקים ורוויות במשמעויות כפולות. ההבחנה בין שפה מדוברת לשפה כתובה מוכרת וידועה: היכולת לדבר בשפה אינה מבטיחה שתהיה לה התשתית הדרושה לשאת על גבה יצירות עומק מכוננות.
שפת הכתיבה ושפת הדיבור שונות זו מזו באופן מהותי – הן באוצר המילים והן במבנים התחביריים שרווחים בכל אחת מהן. הבלשן וההיסטוריון של השפה, וולטר ג'יי. אנג (Walter J. Ong), עסק בהבחנה זו בספרו .Orality and Literacy: The Technologizing of the Word. בספרו מבקש אנג להבחין בין שתי תרבויות: האחת מבוססת על מסירה של ידע בעל־פה והשנייה – על כתיבה ואחסון טקסטואלי של מידע.
אנג בוחן את ההשלכות התרבותיות של כל אחד משימושי השפה הללו אך גם את ההשפעה שיש להן על השפה עצמה. לטענתו, שפת הכתיבה נוטה להיות יותר מופשטת, "נטולת הקשר", אך גם עשירה ומורכבת יותר. לעומתה, שפת הדיבור היומיומי היא קונטקסטואלית: יש לה נמען ברור וסיטואציה מוגדרת. הדיבור תמיד נתון להקשר. הכתיבה מפקיעה את המילים מההקשר המסוים שבו נאמרו ומעניקה להן קיום עצמאי.ישנם הבדלים חשובים, ולעיתים פחות אנטואיטיביים, בין חברות המבוססות על שפה מדוברת לבין אלה הנשענות על שפה כתובה. תרבויות אוראליות נוטות להיות שמרניות יותר מעצם טבען. בניגוד לדימוי הרווח, דווקא היעדרו של מקור טקסטואלי להתכתב איתו מוליד שמרנות. הסיבה לכך פשוטה: התודעה האנושית מוגבלת ביכולתה להחזיק רעיונות מורכבים, לשכלל אותם ולפתחם לאורך זמן. לכן, כמעין קיצור דרך קוגניטיבי הכרחי, חברות אוראליות נוטות יותר להצגת רעיונות בצורה חד ממדית ופשוטה. לעומת זאת, הטקסט הכתוב מהווה מעין "מרחב תודעה נצחי" – הוא מאפשר להזרים לתוכו רעיונות בצורה מעובדת, מדויקת ומורכבת, לחזור אליהם בעת הצורך, להתייחס אליהם מחדש ולבחון אותם מתוך ריחוק. בזכות תכונה זו עצם קיומו של טקסט כתוב מאפשר את המהלך הפרשני העדין: לא לקרוס שוב ושוב אל אותן מושכלות יסוד, אך גם לא להתנתק מהן כליל. הטקסט מאפשר התמודדות מתמשכת עם עולם רעיונות משתנה מבלי לאבד את הרצף או את המורכבות.
מה שמכונה לעיתים "תרבות המחלוקת היהודית" הוא למעשה מקרה פרטי מובהק של תרבות כתובה – תרבות ליטראלית. רבות מהמחלוקות בתלמוד אינן נובעות מהבדלים בעובדות, אלא מפרשנויות שונות לאותם טקסטים. עצם קיומן של מחלוקות נובע מן הרצון המשותף לפרש את הטקסט מתוך מחויבות ואחריות. זהו מאמץ קונסטרוקטיבי, המבנה משמעות מתוך קריאה מדויקת ונאמנה.
המסורת היהודית לדורותיה מתבלטת בייחודה: היא מעמידה במרכז את הטקסט והספר כציר התודעתי והתרבותי המרכזי שלה. להבנתי, התרבות היהודית היא מהראשונות שהבינו לעומק את הפוטנציאל המהפכני של הכתב. בראי תקופתה של התרבות היהודית קידוש הספר, כפי שהתפתח במסורת היהודית, מהווה חידוש מהותי לא פחות מרעיון האמונה באל אחד. בעוד שתרבויות המזרח הקדום נטו להאדיר דמויות סמכות כמו מלכים וכוהנים ולייחס קדושה לטקסים ולמבנים – כמו הפירמידות במצרים או הזיגורטים במסופוטמיה – הקדושה בתרבות היהודית מקבלת מופע שונה במידה רבה. במרכזה לא עומדים מונומנטים או מעמדות סגורים בלבד, אלא ספר – ספר שניתן לקריאה, לעיון ולמחלוקת.
בעולם העתיק לרוב נשמר הקודש בתוך שכבת כהונה מצומצמת. רבים מבני העם לא הורשו לגשת אליו כלל. לעומת זאת, הגישה היהודית שונה במידה רבה: אוצרות הקודש שלה – ובראשם התורה – נמסרו לציבור הרחב ללימוד ולהתדיינות. בהקשר זה, אין הפרדה הרמטית בין הכוהנים לבין העם, אלא הזמנה קולקטיבית לפרש, לשאול ולבנות משמעות מתוך הטקסט עצמו:
"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְבֵיתֶךָ, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
מתוך גישה רוחנית זו צמחה עם השנים מסורת עשירה של למידה ופרשנות. במילים אחרות, עצם העיסוק הרחב והעמוק בטקסטים הדתיים במסורת היהודית הוליד באופן אורגני את רוחב הדעת ואת הפלורליזם הפרשני של חז"ל, הבאים לידי ביטוי בשפע הסוגות והז'אנרים של ספרות ההלכה והאגדה.
מעניין לציין שהגישה הזו כלפי הטקסט מגלמת לא רק עיקרון דתי, אלא גם אפשרות לקריאה פילוסופית: כיצד נבנית משמעות? ומה היחס בין שפה, נוכחות ותודעה? שאלה זו ניצבת במוקד ספרו של הפילוסוף היהודי-צרפתי-אלג'יראי ז'אק דרידה, על הגרמטולוגיה. ביצירה זו מציג דרידה את תזת היסוד: התרבות המערבית לדורותיה נטתה להעדיף את הדיבור על פני הכתב מתוך תפיסה שהדיבור מגלם מפגש ישיר, חי ובלתי אמצעי, אשר מציב את הסובייקט במרכז.
אולם דרידה מבקש להפוך את הסדר הזה: הוא טוען שדווקא הכתב קודם לשפה. הכתב, לטענתו, אינו רק ייצוג של דיבור, אלא תנאי יסודי להבניית משמעות. בכך הוא מערער על ההיררכיה התרבותית בין דיבור לכתב – היררכיה שעמדה בבסיס המסורת הפילוסופית המערבית:
"חציניותו של המסמן היא חיצוניותה של הכתב באופן כללי, ועוד אבקש להראות בהמשך שאין סימן לשוני בטרם היות הכתב. בלי חצוניות זו, עצם האידאה של הסימן קורסת לבלי קום[…] כל עולמנו וכל לשוננו יתמוטטו יחד איתו." [על הגרמטולוגיה עמ' 67]
הכתב – או "המסמן" – קודם מבחינה אונטולוגית ומהותית לא רק לדיבור, אלא אף לעולם המשמעויות כולו. הכתב מייצג את השפה בצורתה העשירה, המלאה והמורכבת ביותר. במובן זה, המפגש עם טקסט אינו רק עיון רעיוני, אלא מגע ישיר עם המציאות כשהיא מסודרת ומובנית באמצעות קטגוריות שפתיות. דווקא בטקסט, שבו השפה מקבלת צורה יציבה ומתמשכת, מתאפשר המפגש העמוק והמקיף ביותר עם העולם. אין זה מפתיע, אם כן, לגלות שמחשבה זו על קדימותו של הטקסט לעולם מופיעה גם במסורת היהודית בהקשרים שונים. כך, למשל, ידועה האמירה שהתורה קדמה לבריאת העולם. הטקסט מהווה את התשתית הקדם-עולמית, את הסדר הראשוני שמכונן את עצם האפשרות להבנה, למשמעות ולקיום.[1]
להבנתי, המשימה העתידית של היהדות הישראלית תהיה להגן על הרעיון הזה: הטקסט – ולא רק החוויה או השיחה – הוא הלב הפועם של המסורת היהודית. המשימות שמציבה לעצמה היהדות הישראלית משתנות עם הזמן בהתאם לרוח התקופה. במהלך שנות ה־90, תקופה שבה זכתה היהדות החילונית לרנסנס, הבשורה הגדולה הייתה הניסיון לעדכן את הקריאה בטקסט היהודי לאור ערכים עכשוויים. הושם אז דגש חזק על הפן הדיאלוגי והתרפויטי של הלימוד – המוקד עבר בבירור לשיחה פתוחה ולא מחייבת על הטקסט ועם הטקסט תוך הפניית תשומת לב רבה לעולמם הנפשי של הלומדים. זה מה שכונה, ועדיין מכונה, "תרבות המעגל". גישה זו הלמה את רוח הזמן: השפעות מתחום הפסיכולוגיה, תפיסות של העצמה אישית ועיסוק גובר בשיח רגשי ונפשי. סדרות כמו "בטיפול" הישראלית ו-The Sopranos האמריקאית סימנו את כניסתו של הטיפול הפסיכולוגי לליבה של התרבות. גם בתי המדרש שהתחדשו באותה תקופה אימצו את המודל הזה כמשקל נגד מובהק ללימוד המסורתי ־ אורתודוקסי, שנתפס טכני, היררכי ולעיתים אף מנוכר. במשך שלושה עשורים שלטה גישת הלימוד הזו כמעט ללא עוררין בעולם בתי המדרש הפלורליסטיים. זו הייתה מהפכה רעיונית של ממש, שפירותיה ניכרים בשדות שונים: מושגי היסוד שלה חלחלו לתוך השיח התרבותי והאינטלקטואלי בישראל. כמו כל מהפכה מוצלחת, רעיונות שפעם עוררו מחלוקת נרחבת הפכו עם הזמן לאקסיומות מקובלות. אך דווקא משום כך נדמה שהגענו אל נקודת קצה. התרבות המערבית העכשווית – ובתוכה גם חלקים נרחבים מן התרבות הישראלית – מקבלת היום כמעט כמושכל ראשון את ההנחה שאין אמת אחת, אלא רק פרספקטיבות. הכפירה במקורות סמכות, ובפרט באלו העתיקים, הפכה למובנת מאליה בחוגים רבים של הציבור החילוני – ישראלי.
הכול טוב ויפה, אך המשמעות העמוקה של הלכי הרוח הללו חומקת מעיניהם של רבים מהפועלים בשדה היהדות הישראלית כיום. שהרי אם אין מקורות סמכות ואם אין אמת אלא רק ריבוי דעות – מהו הבסיס להצדקת אקט הלימוד? מהו ההבדל, בעצם, בין לימוד טקסט לבין שיחה עם חבר בבית קפה? המסקנה הלוגית המתבקשת היא שאין הבדל מהותי. ואם אין הבדל, הרי שאקט הלימוד עצמו נעשה במידה רבה מיותר, גם כאשר מנחה מיומן מצליח לפרקים להפיח חיים חדשים בטקסט. ביטוי בולט למציאות זו הוא כישלונה של היהדות המתחדשת בהנחלת תרבות של למידה אישית, סדירה ורצופה. מלבד קומץ יחידים, רוב הלומדים אינם ניגשים אל הטקסטים היהודיים העתיקים – תנ"ך, תלמוד, זוהר – מתוך תחושת זיקה עמוקה או מתוך צורך פנימי. הטקסטים הללו נותרים זרים ומרוחקים, והלימוד בהם מתרחש רק בהקשרים מוגדרים מראש, במקרים רבים כפונקציה של אירוע חברתי או ריטואל קהילתי.
במילים אחרות, הציווי העתיק:
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְבֵיתֶךָ, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" אינו מתקיים עוד. הלימוד, שבעבר היה אמור לחדור לכל מרחבי החיים, הפך לאקט נקודתי, המתווך לרוב על ידי "כוהנים־מנחים" במסגרת סדנה, מעגל או אירוע תרבותי. השאיפה הקדומה, להפוך את החיים כולם לשדה של לימוד, נבלעה בתרבות הפוסט – מודרנית לאירוע ספורדי, מנותק, לא מחייב. ככל שהתרבות המערבית תוסיף להתרחק מהאוריינות הטקסטואלית שלה – מגמה המתעצמת משנה לשנה – כך יעמיק הפער. הריבוי המתמיד של רשתות חברתיות ופלטפורמות מבוססות בינה מלאכותית, שהולכות ומשתכללות מידי חודש, מציע לכל אדם שאינו מעוניין בטקסט תחליפים מיידיים, זמינים ונוחים בהרבה. בעולם כזה העיסוק בטקסט דורש לא רק מאמץ, אלא גם הצדקה מהותית. וזוהי, כך נראה, החזית הבאה של היהדות הישראלית: להצדיק מחדש את הצורך בלימוד כדרך חיים.
להבנתי, היהדות הישראלית ניצבת כיום מול דילמה שתלך ותחריף בשנים הקרובות – דילמה המאיימת על עצם קיומה ועל הצדקת דרכה: כיצד לפעול כאשר הלימוד, נשמת אפה של היהדות במשך למעלה מ־2,000 שנה, הולך ומאבד את ההצדקה הפנימית לקיומו? נראה כי לפניה עומדות שתי חלופות. האחת- לקבל את המצב החדש ולפעול בתוכו, כלומר: להמשיך, במודע או שלא במודע, במגמת הנמכת מקומו של הטקסט במרחב היהדות הישראלית. זוהי מגמה שכבר מתרחשת- לעיתים מתוך חוסר תשומת לב ולעיתים מתוך ניסיון לייצר יהדות נגישה, חווייתית ואירועית.
החלופה השנייה – ולטעמי גם ההכרחית – היא תנועה של שיבה מחודשת אל הטקסט. לא חזרה נוסטלגית או פורמליסטית, אלא לקיחת אחריות מחודשת על הרעיונות העתיקים של לימוד, אוריינות ועיסוק פרשני עמוק ואמיתי, הנעשה מתוך רוחב דעת. אם ברצונה של היהדות הישראלית להמשיך ולהיות תנועה בעלת עמוד שדרה ערכי, היא חייבת לשוב ולהעמיד את הלימוד כציר מרכזי, ולא להיכנע לדינמיקה של סיפוק מיידי ולחצי שוק. מהלך כזה דורש הבנה מחודשת באשר לערכו העמוק של הלימוד. לא ניתן לעשות זאת מבלי להידרש לרעיון הבסיסי שהוצג לעיל: הטקסט – במובנו העמוק – פותח שער למפגש עשיר ורב־ממדי עם מרחב המשמעויות והקטגוריות שבאמצעותן אנחנו מבנים את המציאות. הטקסט אינו רק כלי תקשורת, אלא זירה של מחשבה, אתגר וטרנספורמציה. הוא מציע אופק שהשיחה היומיומית – בהיותה תגובתית, רגעית ולעיתים מרפרפת – פשוט אינה יכולה להכיל.
רעיון זה הוא לא רק לב ליבה של המסורת היהודית – הוא גם נמצא בלב המחשבה הליברלית עצמה. רוחב דעת, סובלנות ויכולת קשב אמיתי לאחר- כולם כרוכים ביכולת להתעכב על משמעות, לאתגר את עמדתך ולערוך בה שינוי מהותי. כולי תקווה שאנשי היהדות הישראלית – אנשי החזון, החינוך, התרבות והקהילה – ישכילו להיערך לאתגר הזה במלוא הרצינות. אם בעבר המאבק היה במטרה לשחרר את היהדות ממסגרות מסורתיות חונקות, הרי שהיום המשימה התהפכה: עלינו להצדיק מחדש את עצם העיסוק ביהדות – ובפרט בקודש הקודשים שלה – הלימוד.
[1] ראו למשל: רבי הושעיה רבה פתח: "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח:ל) […] אמון אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח:כב).
