הלבנטיניות היא הפתרון
חזון לבנטיני לישראל של שנת 2048
נדב כהן
"כשאני לעצמי הריני לבנטינית טיפוסית, במובן זה שאני מעריכה במידה שווה מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית. הפראה הדדית זו, שבישראל קוראים לה 'לבנטיניזציה', אני רואה בה העשרה ולא דילדול, ומתוך נקודת מבט זו אולי מותר לי לנסות ולהגדיר את המחלה המורכבת, המשולבת של שתי העדות הגדולות במדינת ישראל.
ראשית דבר אין להכחיש כי היהודים בפיזורם קנו להם הרבה מן התכונות האופייניות של העמים שבתוכם דרו, וכן גם ניכרות בהם צלקות מיוחדות שהן זכר למאבק הקיום שלהם כמיעוט יהודי אין כל חטא בכך שנכיר בעובדה שלפני ימים רבים התפלג העם היהודי לשני פלגים ראשיים, שהאחד מהם שטף לתוך העולם הנוצרי המערבי, ואילו השני זרם בעולם לבנטיני מוסלמי, ושאם גם מתערבבים הם יחד במדינת ישראל הריהם נבדלים בעצמיותם, בקורותיהם, בארחות חייהם והרגשתם – שיש להם תקוות שונות ובעיות שונות".
ז'קלין כהנוב, "שחור על גבי לבן", בתוך: ממזרח שמש (תל אביב: יריב, 1978), עמ' 48
ישראל 2048. בימים אלו, כשאנו מתרוצצים מממ"ד למקלט לחדר מדרגות מאימת הטילים הנורים עלינו מאיראן, קצת קשה להרים את המבט ולהתבונן מעבר לאופק, עשרים-וארבע שנים קדימה, מאה שנה לקום המדינה…
יחד עם זאת, התקופה שאנו חיים בה כיום- אין מתאימה ממנה בדיוק להרמת מבט כזו. המלחמה הארוכה שאנו נמצאים בה על ריבוי זירותיה; המערכה הממושכת בעזה והדאגה העמוקה לגורל חטופינו, שעדיין נמצאים שם בצר ובמצוק, הניצחונות המזהירים בזירה הצפונית והתקווה ההולכת וגדלה לריצוצו של ראש הנחש האיראני – כל אלה אינם מאפשרים להימנע מהמסקנה שאנו חיים בזמנים גדולים. וזמנים גדולים זוקקים מחשבה גדולה, רחבה, עמוקה, אמיצה ויצירתית…
המסה שלפניכם תנסה לקחת חלק במחשבה מסוג זה, דווקא לא סביב ימי המלחמה שכאן ועכשיו, אלא סביב ימי השלום, שהלוואי שהם עומדים אחרי כותלנו. ככלות הכל, הרי אין כל צידוק למלחמה שאין הבטחת-שלום בצידה. מלחמה המוצאת את הצדקתה בעצמה, ולא בהשגת השלום שמעבר לה, אין לה, למעשה, צידוק ואפילו לא מובן אמיתי. בשורות הבאות אנסה להפליג על גליו של כיוון מחשבה אחד כזה, היוצא מימי המלחמה שאנו בהם כעת אל עבר אופק השלום שאנו נכונים לו – כיוון שלא אהיה הראשון להפליג בו, אך ארצה לטעון שהוא נחוץ לנו היום יותר מאי-פעם. המדובר בכיוון המחשבה הלבנטיני, הפוגש בדרכו את הפרספקטיבה הדו-לאומית.
המחשבה הציונית בראשיתה ראתה כמעט תמיד בשיבת עם ישראל לארצו בבחינת שיבה של היהדות אל המזרח, שממנו קורצה אי-אז בראשית התהוותה (בנימין ד'ישראלי, משה הס, אחד העם אמת מא"י). הימצאותו רבת השנים של מחצית העם היהודי במרחב האירופי-נוצרי נתפס בפרספקטיבה זו בבחינת גלות עמוקה של היהדות, המתבטא בתלישתה מן ההקשר המזרחי-לבנטיני שבתוכו הופיעה. מחירה העמוק של תלישות זו היא האנטישמיות, שבמהותה אינה אלא הוקעת היסוד המזרחי של היהדות (והנצרות שנולדה על ברכיה) מן המרחב הארי-אירופאי (רנאן, ניטשה, וולטיר). החלום הציוני מראשיתו לא הסתכם, אם כן, בשיבת עם ישראל לארץ ישראל, אלא בשיבת היהדות למרחב המזרח-תיכוני.
אלא שחלום רחב יותר זה נזנח למדי בנפתולי הפעילות הציונית ומאמצי ההגשמה של החזון הציוני. זיקתם של הרצל, וייצמן ונורדאו למעמקי הפוליטיקה של הכתר הבריטי גרמה להם לטשטש את החלק הלבנטיני של החזון הציוני ולהציע תמורתו את התפיסה החלופית – היהדות והיהודים כ"כוח מגן אירופי בפני הברבריות הלבנטינית" (הרצל מדינת היהודים). הרצל, שהבין לעומק את האינטרסים הקולוניאליים של הכתר הבריטי במרחב המזרח-תיכוני, רצה לנצל זאת לטובת העם היהודי, ולשם כך היה עליו לעמול ולהציג בפני הברטים את העם היהודי כמי ש"שייך לצד האירופי" במסגרת המאמץ הקולוניאלי במזרח.
גם אם אין למהר ולשפוט ממרחק הזמן את הרצל וחבריו על מעשה זה, שלדעתם היה בו כדי לקדם את פתרון "בעיית היהודים", אין ספק שחלחולה של תפיסה חלופית זו עמד ברבות הימים לרועץ למדינת היהודים שקמה כאן על האדמה הזו, בראש ובראשונה בנוגע ליחסינו עם שכנינו הערבים במרחב הזה. אם יותר להרחיב את נקודת-המבט- גם ביחס לעמים נוספים במרחב, למשל: העם האיראני. חלחולה של נקודת מבט זו גם לתפיסת הביטחון הישראלית שהלכה והתהוותה (שלמעשי השכנים הערבים שלנו יש חלק משמעותי בהתהוותה) יצר את תמונת המציאות הבאה: ג'ונגל מזרח-תיכוני עמוס בחיות-טרף למיניהן, שבתוכו מזדקר לו בית-המידות היהודי-ישראלי – "הווילה בג'ונגל"
את הביטוי השמיע ברק לראשונה בשנת 2006: "אנחנו לא חיים במערב אירופה ולא בצפון אמריקה, זו באמת סביבה קשה, זו באמת 'וילה בג'ונגל', ומסביבנו יש גם כוחות עוינים".
הפרשן עקיבא אלדר פירש את הביטוי בפיו של ברק: "חיות הג'ונגל מבינות רק כוח. עם פראי אדם לא מנהלים משא ומתן. הדרך היחידה לשרוד בסביבה עוינת היא על ידי הצבת מתרסים, הסתגרות בבית, ולעזאזל השכנים. מצדנו, שיהרגו זה את זה, שיגוועו ברעב. מי במוקדם ומי במאוחר – אנחנו "התפכחנו" מיאסר ערפאת, מאוסלו, מקמפ-דייוויד, ובכלל מהפתרון המדיני."
פרופ' יפעת ביטון פירשה אף היא את הביטוי: "בבקשו להמחיש את ניתוקה של ישראל מהמרחב הגיאו-סוציולוגי שבו היא מצויה, המשיל אותה ברק לווילה. וילה מסמלת כמובן מבנה מתוכנן, רציונלי, בעל הידור אלגנטי, יציר כפיו של האדם. ומהו טבעו של הג'ונגל? הג'ונגל מסמל את הפראי, הבלתי-מתורבת, הטבעי, הנשלט לפי חוקי ההישרדות של הטבע. … בצירוף 'וילה בג'ונגל' בטא ברק הלך רוח אופייני בציבור הישראלי, המביע סלידה מהיות המדינה חלק מן המרחב הלבנטיני."
דימויו של ברק נקלט בשיח הישראלי, ובין השאר השתמש בו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבסיור בגבול ירדן–ישראל אמר: "אנחנו צריכים להגן על הווילה מפני חיות הטרף".
להחריב את ביתנו, הרי שנפעל במרחב מנקודת מבט עוינת ומתבדלת, אשר בסופו של דבר תעורר את שאיפת המרחב שסביבנו להקיא אותנו החוצה. ככל שמחירי המלחמה ילכו ויגדלו, הרי שרצונם של יושבי הווילה למצוא להם סביבה נוחה יותר לטיפוח פנינת החמד שלהם יאלץ אותם לנטוש לבסוף את הג'ונגל העוין ולקבוע את מושבם בסביבה נעימה ובטוחה יותר- באירופה או באמריקה, למשל (מה שאכן קורה יותר ויותר בקרב השכבה המבוססת הישראלית-אשכנזית-בורגנית). בכך, כמובן, יקיץ הקץ על החלום הציוני.
אך האמנם נידונו בהכרח לקץ זה? האם הציונות, שהשיבה את העם היהודי לארצו לאחר אלפיים שנות געגוע, בהכרח אינה אלא בבחינת אפיזודה חולפת? אני מקווה מאוד שלא. ברצוני לטעון שבטווח הארוך יהא זה תלוי בשאלה אם נמשיך להתעקש על תפיסה זו של "הווילה בג'ונגל" או שמא ניתנה ראש ונשובה לתפיסה האחרת, זו שכאמור שלטה בכיפה בראשית הציונות ונזנחה ברבות הימים.
לפי תפיסה אחרת זו, העם היהודי אינו נטע זר במרחב המזרח-תיכוני אלא הוא בן בית טבעי במרחב זה: ראשיתו של העם היהודי והמסורת הייחודית שפיתח- בסיסה ב"ספר הספרים הנצחי"- התנ"ך; המשכו בתרבות היהודית הקלאסית שפותחה בארץ ישראל ובבבל (שתי ארצות "לבנטיניות") ושמוצאת את ביטויה המובהק במשנה ובשני התלמודים- הבבלי והירושלמי; ושיאו בארגונה של התרבות היהודית כולה במשך מאות בשנים סביב ספר התלמוד שהתחבר, כאמור, בבבל. כל אלה מעידים לעומק ולרוחב על הלבנטיניות של העם היהודי. וגם אם ברבות השנים- וביתר שאת מתקופת ההשכלה ואילך- מצא הוא את אופקיו מתמזגים עם יצירות התרבות האירופיות – בעומק עמקי הרגשתו עודנו גם בן התרבות הלבנטינית, במובנו הרחב של המושג. הציונות, מפרספקטיבה זו, אינה אלא מאמץ התגברות על ניכור עצמי שחל בו בעם זה עם פגישתו הטראומטית את עולם התרבות האירופי, קריאתו לאינטגרציה בין חלקי זהותו העתיקה, ה"מזרחית", עם חזרתו אל המרחב שבתוכו נולדה ושגשגה שנים רבות, לבין חלקי זהותו החדשה, המערבית, שגיבש לו במגעיו עם התרבות האירופית במאות השנים האחרונות.
ברצוני לטעון כי ככל שתפיסה חדשה-ישנה זו על מהות קיומנו כאן תוסיף ותחלחל, תעמוד בפנינו הזדמנות כפולה שקשה להפחית בערכה:
(א) המתחים העמוקים הפנימיים שאנו חווים שנים רבות בעם שלנו, הקשורים, לפחות בחלקם, בזיקתו של מחצית העם לציביליזציה הנוצרית-מערבית ולהלכי רוחה- מכאן, ובזיקתו של החצי האחר לציביליזציה המזרחית-מוסלמית ולהלכי רוחה- מכאן, יזכו לשיכוך משמעותי. ולא זו בלבד, אלא שאף יתאפשר המפגש הפורה מאוד בין שתי ציביליזציות ענק אלו, ודווקא דרך העם היהודי – עם אשר זה מכבר, כדברי ז'קלין כהנוב "התפלג… לשני פלגים ראשיים, שהאחד מהם שטף לתוך העולם הנוצרי המערבי ואילו השני זרם בעולם לבנטיני מוסלמי", ויחד עם זאת עם המחזיק בתודעה משפחתית עמוקה העשויה לדבק את שני הזרמים הללו לנהר אחד צבעוני ויפהפה".
(ב) על כך כהנוב פחות הכבירה בדברים, אך עסקו בכך בדרכם הוגים אחרים כר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן) ואחרים: המתח העמוק והחריף בהרבה עם שכנינו ילך וישתכך, עד שברבות הימים אולי על גביו יוכל להיווצר שלום אמת. ככל שנפסיק לתפוס את עצמנו כזרים בעלי זיקה מערבית טהורה במרחב לבנטיני ברובו – כך גם שכנינו יוכלו אט-אט להיגמל מראייתנו כנטע זר במרחב. זה לא יהא קל, וזה מחייב רוויזיה רחבה של האופן שבו אנו תופסים את עצמנו, אך דומני שאנו עשויים ברבות הימים אך להרוויח מכך.
כדי לקדם תהליך זה אנו נדרשים בין היתר למספר רפורמות מעשיות:
- אנו נדרשים ללמוד ערבית.
זאת לאור כמה הקשרים: (א) היותה של השפה הערבית השפה הדומיננטית של המרחב כולו, זה שבתוכו אנו רוצים להשתלב, מה שבלתי ניתן לעשות ללא הכרת לשונו. (ב) היות השפה הערבית שפת האם של כ-35% מהאוכלוסיה במרחב הישראלי פלסטיני (האזור שבין הים לירדן). (ג) היות הערבית, לצד העברית והארמית, אחת השפות השמיות שבה לא רק דיברו יהודים אלא גם נוצרו נכסי תרבות יהודיים (פילוסופיה, הלכה, תיאולוגיה ועוד) במהלך כאלף שנה. נדרש, אם כן, להחזיר לערבית את כבודה כלשון תרבותית רשמית לצד השפה העברית, ומה שיותר חשוב- להכניס אותה כמקצוע חובה בבתי-הספר הממלכתיים, כך שתלמיד יצא אל החיים האזרחיים באופן שהוא דובר, ברמה מסוימת לפחות, את שתי השפות של המרחב.
- אנו נדרשים להכיר את ההסטוריה הלבנטינית של המרחב.
במקום שתלמידים ילמדו על ההסטוריה ועל התרבות היהודית בראייה צרה של "מהתנ"ך לפלמ"ח" – כשמה שנלמד כיום הוא בעיקר מפרספקטיבה מערבית של "מה קרה ליהדות אירופה" – יזכו התלמידים לפרספקטיבה לבנטינית עמוקה, הרואה את הרצף המלא – היהודי והלא-יהודי: מימי התנ"ך, דרך בית שני ושליטת האימפריות, דרך העידן המוסלמי הארוך לגווניו וימי המנדט הבריטי, ועד לשלב הנוכחי מאז העליות הציוניות. לצד זאת, ישכילו התלמידים ללמוד על ההסטוריה היהודית בארצות האסלאם והסביבה כחלק אנטגרלי מההסטוריה היהודית הרחבה. לשם כך, נדרש, בין היתר, להגשים/ להוציא לפועל את המלצות ועדת ביטון משנת 2016 – המלצות שלעת עתה נותרו על השולחן.
- אנו נדרשים לטפח את הערים המעורבות כמודל לקיום לבנטיני.
ערים כדוגמת ירושלים, יפו (ת"א), חיפה, עכו, רמלה-לוד, נצרת וכו' יזכו למעמד מועדף ולפיתוח כלכלי-תרבותי שישים דגש על המורשת המשותפת הלבנטינית, היהודית-ערבית, שלהן. כך, במקום לספר את סיפורן מזווית חד-צדדית של עם אחד, הם יזכו לטיפוח של הסיפור הכפול. הדבר יבוא לידי ביטוי בטיפוח ובפיתוח מרחבים עירוניים דו-לשוניים, בשמות רחובות הנובעים משתי התרבויות, בשילוט ובנגישות דו-לשונית ובעידוד עירוני של מפגשים בין-תרבותיים. הערים הללו, המתקיימות דה-פקטו כבר כערים לבנטיניות, יתעלו לדרגת ערים לבנטיניות דה-יורה ויוכלו לשמש בתורן מודל לקיום תרבותי לבנטיני משותף בערים אחרות.
בימי מלחמה קשים אלה, כשהמתח בארצנו בין יהודים וערבים הולך וגואה, יש משהו בחזון האמור שעלול להישמע מנותק. אך "יש עניין שיתהפך הכל לטובה": כשחושבים על כך שממש ערב המלחמה הגיעו הסכמי אברהם לשלב מתקדם לקראת הגשמה – הסכמים, שמשמעותם בפועל היא הכרה בהיותה של ישראל חלק טבעי מהמרחב, שקודמו על-ידי המדינות הדומיננטיות בגוש הסוני, כסעודיה, האמירויות, מרוקו וטורקיה, ושאת התקפתו הנפשעת של חמאס (בדחיפת הציר השיעי-איראני) נדרש להבין כניסיון לחבל בסיכויים של ההסכמים האלה – פתאום החזון הזה אולי לא נראה כה רחוק. אראנו ולא עתה, אשורנו ואולי קרוב הוא, ואם תרצו – אין זו אגדה.
"שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים. יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.
וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה…
וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.
אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָּם נְכוֹנָה.
שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים.
אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.
הֵמָּה הַמְּגוֹגִים. מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים.
כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים. לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה.
עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים.
וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה".
(רבי דוד בוזגלו, "אתם יוצאי מערב", פיוט לליל המימונה)
