"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"
פרשת דברים
השבת אנחנו מתחילים חומש חדש. חומש דברים. אם בחומשים הקודמים התקדמנו בכל פעם אלפי, מאות או לפחות עשרות שנים. כאן החומש כולו הוא נאום אחד ארוך. הנאום האחרון של משה.
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" מקדימה ומסבירה הפרשה שלנו. משה עומד לרדת מבמת ההיסטוריה. לסיים את תפקידו כמושיע ומנהיג לאומי ורגע לפני שהוא נעלם ומעביר את שרביט ההנהגה הוא בוחר לדבר עם כל העם ולספר את גרסתו לאירועים.
אפשר להבין את המעשה הזה של משה. הוא מתכונן למותו, ובתוך הרגע הדרמטי הזה, לפני שלא תהיה לו שליטה יותר בעם או במציאות, לפני שהוא נמוג אל תוך האין הוא משאיר אחריו מילים. מילים שיהיו עם העם גם אחרי לכתו. מעיין צוואה רוחנית שמוענקת לדור הבא.
גולדה מאיר מתארת ביומנה כי כוונה דומה היתה גם לכותבי מגילת העצמאות. הם לא ידעו אם הם ישרדו את המלחמה. אם המדינה תשרוד את ההתקפה של כל צבאות ערב. ובתוך הרגע הדרמטי הזה, הם בוחרים לכתוב מילים שיישארו כאן גם לדורות הבאים. שיחזיקו את החזון וידברו במקומם אף אם הם לא יהיו כאן כדי לומר אותן.
"כולנו ערים היינו עד עומק נפשנו לעובדה שההכרזה לא די שהיא מציינת קץ רשמי ל-2,000 שנים של חוסר מולדת לעם היהודי אלא שהיא גם נותנת ביטוי לעקרונות היסודיים ביותר של מדינת ישראל. לכן נודעה חשיבות גדולה לכל מילה… המגילה שעליה עמדנו לחתום אותו יום אחר הצהריים תוחש אחרי הטכס למרתף של בנק אנגלו פלשתינה, כדי שתישמר לפחות לדור יבוא – גם אם המדינה ואנו עצמנו לא נאריך ימים ביותר".
בשנתיים האחרונות לצערנו פגשנו את המילים האלה גם בכתיבה של נופלים. רגע לפני שהם נכנסים לשדה הקרב, כשהמציאות העתידית לא צפויה הם כתבו מילים. צוואות רוחניות. ביקשו שנמשיך לשמוח, ביקשו שלא נוותר. כל מכתב כזה, כל מילה שנשארת כאן נכנסת עמוק ללב ולא מרפה. מילות פרידה שמספרות לא רק על המוות אלא דווקא על החיים.
עומרי שוורץ ז"ל כתב מכתב פרידה פעמיים. ב־7 באוקטובר, בעיצומה של לחימה קשה בהגנה על קיבוץ כיסופים, עומרי וחבריו ללחימה תפסו מחסה זמני מאחורי בית הקברות הסמוך בשל התרעות על ירי טילים. הוא שלף מכיסו פנקס קטן וכתב בעמוד הראשון מכתב פרידה. ב־2 בדצמבר 2023, לקראת יציאה לפעילות מורכבת, כתב את מכתב הפרידה השני. שבועיים וחצי אחר כך נפל בקרב.
וכך הוא כתב – "החיוך לא יורד כי כל החוויות שצברתי, והאנשים שאיתי בדרך, לא מאפשרים לי. לא יכולתי לבקש חיים טובים יותר, לא הורים אוהבים יותר, לא משפחה מגובשת יותר, לא אהובה גדולה יותר, לא חברים טובים יותר. תמשיכו לצחוק ולהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים".
המילים האלה, שנאמרות או נכתבות ברגע עדין ומבעית כל כך מסמלות את הרצון להושיט יד מעבר לעצמנו, להניח מילים בעולם שבור. לדאוג שידעו מי אני ומה השארתי מאחורי.
משה בוחר להיפרד מהעם במילים. לספר את כל הקורות במצרים ובמדבר מנקודת מבטו. לדאוג לנרטיב שימשיך הלאה עם העם גם לצעד הבא. גם בלעדיו.
כשבוע אחרי השבעה באוקטובר, כאשר רובנו עוד לא ידענו מה לומר, נשאה הרבה אנג'לה בוכדל נאום מרגש ומשמעותי בבית הכנסת שהיא מנהיגה בניו יורק. היא פתחה ואמרה כמה וכמה פעמים את מה ששמעה מחברים ועמיתים בישראל שאחרי המתקפה – אין מילים. אין מילים. כל המילים נעלמו והרבה אנג'לה בוכדל חיברה זאת לסדר פרשות השבוע ואמרה : "מחזוריות התורה נעה מחומש "דברים", שפירושו המילולי הוא "מילים", אל עולם שהיה "תוהו ובוהו". חסר צורה. ריק. עם חושך על פני תהום. ישראל והעולם היהודי נעו מ"דברים" – לאין מלים".
בהמשך הנאום התייחסה הרבה אנג'לה לעוצמתן של מילים. לעובדה שמילים נחוצות לנו כדי להתקיים. אנחנו חייבים להגיד אותם כדי לשמור על העולם. במקומות שאנחנו שותקים ולא מוחים, הסבירה הרבה אנג'לה, אנחנו עלולים לאפשר לרוע להשתולל – "אנחנו יודעים כמה מילים הן חזקות. ואנחנו גם יודעים עד כמה השקט, העדר המלים, יכול לאפשר רשע, תוהו ובוהו… אין מילים. אך בהיעדר מילים נפנה אחד לשני, אחד כלפי האחר".
המילים של הרבה אנג'לה, הדברים של משה, וגם המכתבים שהשאירו לנו הנופלים, דוחפים אותנו לדאוג למציאות טובה יותר. מפצירים בנו לא להשאיר את המציאות לא מוסברת ולא מפוענחת אלא להעז ולהניח מילים משמעותיות, להעז ולספר את הסיפור שלנו, כדי שיישאר כאן גם לדור הבא.
שבת שלום.
