אחד ממניין
יהדות ישראלית במרקם הקהילתי העירוני
צביקי פריד
"זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותיי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור"
אבא קובנר 'אחד מן המניין', בתוך על הגשר הצר, עמ' 121
הקהילה: הלב הפועם של ההסטוריה היהודית
כשאבא קובנר מדבר על יהדות, הוא מסביר שהדבר הייחודי ביותר ביהדות זו הקהילה. היכולת להיות אחד מן המניין. למניין יש כוח ליצור את תחושת השייכות, לגרום לכל אחד וכל אחת להרגיש חלק ממשהו גדול יותר.
אם נביט לרגע לאחור, לאלפי שנים של קיום יהודי – מה שמר אותנו? מה אפשר לנו לשרוד כעם, לשמור על זהות, על מסורת, על ניצוץ יהודי ייחודי? התשובה אחת, ברורה ומהדהדת לאורך כל הדורות: הקהילה. בתקופות של פיזור ושל נדודים, כשהיינו מיעוט נרדף, הקהילה לא הייתה רק מבנה דתי פורמלי. היא הייתה כל עולמנו – מרכז חברתי, כלכלי, תרבותי ורוחני. ה"מניין" לא היה רק עשרה אנשים לצורך אמירת תפילה מסוימת, אלא תזכורת מתמדת לכך שאף אחד לא עומד לבדו, שאין יחיד בעולמו. כפי שנאמר: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה"- זו לא רק משימה אישית, אלא קולקטיבית.
בית הכנסת היה הרבה מעבר למקום תפילה; הוא היה בית מדרש ללימוד, מקום להתכנסות קהילתית, בית ועד לפתרון בעיות ומרכז חברתי שבו נפגשו, שוחחו ותמכו זה בזה. מוסדות כמו "חברה קדישא", שדאגה לכבוד המת, קופות צדקה שסיפקו רשת ביטחון כלכלית ומוסדות חינוך כמו "חדר" ותלמודי תורה – כל אלה יצרו רשת ביטחון הדוקה, תחושת שייכות עמוקה וערבות הדדית, שהייתה אבן יסוד לקיומנו. שם, בתוך הקהילה, עוצבה זהותנו היהודית הייחודית, ושם הועבר הסיפור הלאומי והדתי שלנו- על כל רבדיו- מדור לדור.
כשהציונות קמה לתחייה בארץ ישראל, בשנים הראשונות של ההתיישבות, מה היה המודל המכונן והחזק ביותר שעיצב את דמותה של החברה החדשה? כמובן – הקיבוץ. הקיבוץ לא היה רק פתרון כלכלי או חקלאי, הוא היה בראשיתו מודל קהילתי טהור ועוצמתי. הפרט היה חלק בלתי נפרד מהכלל, ותחושת השייכות והאחריות ההדדית הייתה עמוקה וחזקה. שם החליפה אסיפת החברים את המניין.
כיום, בהסתכלות על החברה הישראלית, אם אשאל מהו הערך היהודי הגדול ביותר כך סתם ברחוב – כנראה שהתשובות יהיו אחרות. היהדות נתפסת כיום פעמים רבות כיהדות של כפייה, יהדות שבה החוקים הדתיים של שמירת שבת, למשל, נמצאים הרבה לפני ערכים של שייכות, של יחד, של חיבור. רוב תושבי מדינת ישראל חיים בערים, בהן כל אחד הוא אינדיבידואל, מנותק ונפרד מכל קבוצה כזו או אחרת, אבל בעומק הנפש כל אחד מאיתנו היה רוצה להיות ה"אחד במניין", להיות חלק מקהילה כפי שכתב אבא קובנר.
האם יש בכוחנו לשנות זאת ולהקים קהילה יהודית-ישראלית בערים בישראל? האם עדיין אפשר שתהיה לכל אחד מאיתנו תחושת קהילתיות? האם ניתן להקים קהילות שיהיו מגוונות מבחינה זהותית?
בשנת 2025 זכיתי להוביל את בית בינ"ה בעיר ראשון- לציון: להתוות את הדרך ולהקים קהילה יהודית-ישראלית חזקה, מגובשת וחווייתית, שבה כל תושב הוא חלק מהקהילה. זה אכן אפשרי – גם בעיר גדולה כמו ראשון לציון- שהיא העיר השלישית בגודלה בישראל מבחינת אוכלוסייה.
לדוגמא, ביום העצמאות בשנת 2025 במהלך מלחמת "חרבות ברזל" קיימנו אירוע ישראלי משמעותי, בו קראו במגילת העצמאות נציגי מגזרים שונים העוסקים בשליחות לאומית, ביניהם אנטון לובנוב, אחיו של אלכס לובנוב ז"ל, שנחטף על- ידי מחבלי חמאס ב-7/10 והושב לקבורה בישראל. הרגע שבו דבריו של אנטון נשמעו בתוך האולם היה רגע שהרעיד את הנפש. כולם הקשיבו לו בדממה. באורח פלא, גם אלכס שכלל לא היכרנו לפני כן, הפך להיות חלק מן המניין ומהקהילה שהתכנסה באותו היום. עם סיום האירוע, וגם תקופה ארוכה לאחר מכן, קיבלתי תגובות אוהדות של תושבים ששיתפו בתחושותיהם, בעיקר בתחושה שהאירוע היה משמעותי מאוד עבורם. הם ציינו שהחיבור בין קריאת מגילת העצמאות לבין האנשים שהקריאו אותה היה מרגש מאוד והעצים בהם את תחושת הקהילתיות בעיר. לאירוע הזה לא הוזמנו דוברים מפורסמים. אנשי הקהילה הם אלה שדיברו. ואנשי הקהילה באו להקשיב. יצרנו חיבור בין אנשים, שאולי עוברים זה ליד זה בקניות בסופר מידי יום, אבל הפתאומיות של תחושת התודעה היהודית הציונית, של המשימה המשותפת- אלה חיברו ביניהם.
דוגמא נוספת לכך התרחשה במהלך מבצע "עם כלביא". בין אזעקות וטילים שנשלחים מאיראן מצאתי את עצמי מנחה קבלת שבת בעיר אוהלים שהוקמה על ידי העירייה בחניון תת קרקעי עבור מי שאין לו מיגון בביתו. וכך, מתחת לאדמה, רקדו ילדים ומבוגרים לצלילי שירים עתיקים ומזמורי תהילים. ברגעים הכל-כך מטלטלים של חוסר ודאות בעיצומה של המלחמה, נאחזנו יחד בשורשים העתיקים שלנו ובשירה הישראלית, והמלחמה כמו נמוגה לשעה קלה, שעה שבה חיזקנו כולנו זה את זה באמצעות הטקס והשירה.
האחריות אינה רק שלי – אלא של כולנו – לבנות את הקהילה יהודית-ישראלית שתעמוד כאן בשנת 2048. זו אינה משימה אינסופית ובלתי אפשרית, אבל גם לא כזו שאפשר להרפות ממנה לרגע. היא טמונה בלב הפועם של הקהילה ובאופן שבו היא מחברת בין האנשים החיים כאן, בישראל. כשנושמים את האוויר המקומי, כשחולפים ברחובות הסואנים ורואים כל כך הרבה פנים שונות – עולים חדשים לצד ותיקים, משפחות שורשיות מהעיר ואנשים שהגיעו לכאן מכל קצוות הארץ – אי אפשר שלא להרגיש את הפוטנציאל העצום.
בשנת 2048 אני רואה את רשת בתי בינ"ה פועלת בעשרות מוקדים ברחבי העולם – בכל רחבי המזרח, המרכז ודרום אמריקה ועד אירופה. בכל מקום שבו ישראלים חיים, לומדים, מטיילים או פשוט עוצרים לנשום – יש בית בינ"ה פתוח ומחבק. בית שבו לוח השנה העברי פוגש את לוח הלב: קבלות שבת שבועיות, חגי ישראל בטקסים יצירתיים ורלוונטיים, ערבי שירה, סדנאות העצמה, טקסי בר מצווה ובת מצווה ואפילו חתונות – כולם בעברית, כולם ברוח פתוחה, כולם מזמינים. הצוות המקומי משתף פעולה עם הקהילות באזור, עם מתנדבים, עם אמנים, עם הורים לילדים ועם חבורות של צעירים אחרי צבא – כל אחד מוצא לעצמו מקום.
בתי בינ"ה ב- 2048 לא באו להחליף דבר – אלא להוסיף קומה. הם לא מרכזים דתיים ולא שליחויות מדינתיות. הם לא "מתקנים זהות", אלא מציעים גישה אחרת לגמרי: יהדות ישראלית חילונית־רוחנית, לא הלכתית אך שורשית, עמוקה ולא מתנצלת. זהו בית שמאמין בשולחן משותף, בשיחה חיה, בלימוד ביקורתי מתוך אהבה ובטקסים שמבוססים על מסורת, אך מבקשים גם לחדש. בתי בינ"ה מכבדים כל אדם באשר הוא – יהודי, לא יהודי, דובר עברית או אנגלית – אבל מכוונים את הפעילות במובהק אל קהלים ישראליים דוברי עברית, צעירים ומשפחות. לא כי זו קבוצה סגורה – אלא כי זו קבוצה צמאה.
.
עיר של גשרים, לא של קירות שקופים
לצד כל היופי והגיוון האנושי הזה, אני רואה גם את הסדקים: את המתחים הסמויים – ולפעמים גם הגלויים – בין דתיים לבין חילוניים, ואפילו בתוך הציבור הדתי עצמו – בין הזרמים השונים. נושאים כמו: שמירת שבת במרחב הציבורי, כשרות, נוכחות סמלים דתיים, שאמורים לאחד או לשמש מסגרת, הופכים לעיתים לנקודות חיכוך ופולמוס.
לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו חיים כל כך קרוב זה אל זה פיזית – בניינים צפופים, רחובות שוקקים- ועם זאת מרוחקים כל כך בנפש. כל קבוצה נוטה להתכנס בתוך השכונה שלה, במוסדותיה הספציפיים. אמנם זוהי דרך לשמור על אורח חיים מסוים, על ערכים קהילתיים פנימיים, אבל דרך כזו יוצרת גם ריחוק, ניכור ותחושה של קהילות נפרדות בתוך עיר אחת. הלב שלי נצבט כשאני רואה את הנתק הזה. הרי כולנו נושמים את אותו אוויר ים תיכוני, שותים מאותם ברזים עירוניים, ילדינו לומדים באותם בתי ספר ציבוריים, ועם זאת – קירות בלתי נראים מפרידים בינינו, מקשים על יצירת שיח אמיתי וחיבור עמוק.
אבל בדיוק מתוך הסדקים האלה אני רואה את היוזמות המופלאות שצומחות למטרות חיבור בין קהילות. "קהילת הפיוט בראשון לציון", למשל, היא דוגמה מצוינת. היא לא רק מפגש לשירה, היא מפגש נשמות. קיימות גם קהילות רפורמיות פעילות כמו "אחוות ישראל", שמוכיחות שאפשר לקיים יהדות פתוחה ומזמינה בעיר. אלו אינן רק מילים יפות על נייר- אלה אנשים שקמים ועושים. אלה מרחבים שבהם שירת הפיוט מחברת לבבות באופן בלתי אמצעי, שבה תפילה נאמרת בטון אחר, רענן ומכיל, שבה היהדות מקבלת פנים חדשות, פנים שמזמינות את כולם- ללא תנאים מוקדמים וללא שיפוט. זהו ניסיון אמיץ ליצור מרחבים של דיאלוג ושיתוף פעולה, שבהם הזהות היהודית אינה שייכת לקבוצה אחת בלבד, אלא היא נכס משותף, מגוון ורב-פנים, שכולם יכולים לחוש בו בבית ולתרום לו.
החזון: 2048 – קהילה יהודית–ישראלית פורחת
מתוך מה שמתרחש כיום בקהילה שלנו בראשון- לציון, אני רוצה לדמיין גם חזון לעתיד – עתיד שבו גם בתוך העיר מתקיימת קהילה, שמצליחה לחבר בין השייכות הקהילתית היהודית כל כך לבין הצורך המודרני בשייכות ובאנדיבידואליות. קהילה, שיש בה מקום לכל אחד, לכל אחת ולכל זהות יהודית, ועדיין יש בה תחושת יחד ושותפות. אלה קהילות שאינן נכפות מלמעלה, אלא צומחות אורגנית מתוך צרכים אמיתיים של אנשים.
מה יאפיין את הקהילות האלה שאני מדמיין?
חווייתיות תהיה שם נרדף ליהדות. לא רק שיעורים יבשים ותפילות פורמליות, אלא מפגשים מרתקים, אירועים מרגשים סביב מעגל השנה היהודי והישראלי, חגים ומועדים שיגעו בלב ובנפש. פעילויות שישלבו תרבות עשירה, יצירה מקורית, לימוד משותף ובילוי משפחתי נעים. זוהי יהדות שמחוברת לחיים עצמם – לכאב ולשמחה, לאירועים אקטואליים ולחיי היום-יום – ונותנת להם משמעות עמוקה, כמו: שירה משותפת בכיכר עירונית בחג.
שוויון יהיה נר לרגלינו. לא תהיה היררכיה על רקע דתי או חברתי, מעמד כלכלי או שיוך פוליטי. נשים וגברים, דתיים וחילוניים, עולים וותיקים, צעירים ומבוגרים – כולם יהיו שותפים מלאים, בעלי בית בקהילה, באמת ובתמים. אף אחד לא ירגיש "אורח" באירוע קהילתי, כולם יחושו שייכות עמוקה וממשית. זהו שוויון הלכה למעשה- במובן העמוק ביותר שלו.
חיבור יהיה המפתח. הקהילות הללו יפעלו כגשרים חיים ודינמיים בין הקבוצות השונות בעיר. הן לא יתכנסו בתוך עצמן בבועה, אלא יצאו אל הרחוב, יזמינו פנימה, ייצרו דיאלוגים אמיתיים ואכפתיים. כפי שכתב רש"י בפירוש שלו על מסכת ראש השנה: "כל ישראל ערבים זה בזה." ערבות הדדית זו אינה רק בגשמיות – בתמיכה כלכלית או בעזרה פיזית – אלא גם ברוחניות, בבניית חיים משותפים, בהקשבה, בהבנה וביצירת שפה משותפת, גם אם הדעות שונות. הקהילה תהיה המקום שבו נלמד להכיל את השונה ולהעריך את המגוון- ככוח ולא כחולשה.
משפחתיות תהיה רוח הקהילה. לא רק משפחה גרעינית, אלא תחושה של משפחה מורחבת גדולה ותומכת, שמציעה כתף להישען עליה, אוזן קשבת, תמיכה הדדית וקשרים עמוקים של חברות ואחווה. הקהילה תהיה המקום שבו אני, תושב/ת ראשון לציון, ארגיש בבית, ארגיש שאני נראה/ית, מוערך/ת ובעל/ת מקום אמיתי. תחושה זו של שייכות קהילתית היא זו שמחזקת את השורשיות ואת הרצון להתבסס ולהתיישב בעיר מסוימת לטווח ארוך. זו מפתחת תושבות איכותית ונאמנות למקום, בניגוד לתחושה ארעית של "תחנת מעבר", שמאפיינת לעיתים ערים, שבהן אין קהילתיות מפותחת.
התושבים יובילו, העירייה תאפשר: מודל של שותפות
הליבה של החזון הזה היא שהפעילות הקהילתית – ובמיוחד זו שנוגעת לזהות היהודית–ישראלית – תצמח מתוך התושבים עצמם, מתוך יוזמה אזרחית ומתוך רצון אמיתי. העירייה כגוף מנהל לא תשמש ספק שירותים חיצוני, שרק כופה מלמעלה, אלא גורם מתווך, מנחה ומאפשר. תפקידה יהיה לספק את התשתיות הפיזיות והארגוניות, את הכלים הנדרשים, את המרחבים הציבוריים הנוחים לפעילות ואת התמיכה המנהלית והלוגיסטית.
אני מאמין/ה בעתיד של קהילה יהודית-ישראלית, שבה היהדות אינה מנת חלקם של מעטים או נחלתם של קבוצות ספציפיות, אלא שייכת לכולנו. זוהי יהדות חיה, נושמת, שממשיכה להתפתח מתוך המסורת העשירה שלנו, אך גם מעזה לחדש, לבחור ולשבור מוסכמות כשצריך- כחלק מתהליך צמיחה טבעי. זוהי יהדות שמחזירה את הבעלות על הסיפור היהודי לכל פרט ופרט, יהדות שיוצרת רשת ביטחון קהילתית ענפה וצבעונית, שתאפשר לחיות כאן חיים עמוקים, שורשיים ומשמעותיים, המשלבים זהות עתיקה עם רוח עכשווית.
