אחריות משותפת ותקווה לשנה חדשה
פרשת ניצבים
יש סיפור שאני מאד אוהב מהמשנה במסכת ראש השנה. הוא מתאר מחלוקת חריפה בין שניים מגדולי הדור – רבן גמליאל נשיא הסנהדרין ורבי יהושע – על התאריך המדויק של יום הכיפורים.
רבן גמליאל, בתוקף מעמדו, קובע את לוח השנה על פי עדות עדים שראו את חידוש הירח. לפי חשבונו, יום הכיפורים חל בתאריך מסוים. רבי יהושע, על פי חשבונו המדוקדק, מגיע למסקנה אחרת לגמרי – יום אחד מאוחר יותר. נוצר מצב כמעט בלתי נסבל: אם יצום רבי יהושע על פי דעתו – הוא מפר את הוראת הנשיא. ואם יצום על פי דעת רבן גמליאל – הוא בעצם “מחלל” את יום הכיפורים כפי שהוא עצמו חישב.
המתח מגיע לשיא כאשר רבן גמליאל שולח לרבי יהושע צו: “גוזר עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל על פי חשבונך” ובכך תוכיח שאתה מקבל את הסמכות שלי, גם במחיר שאתה מחלל את היום הקדוש ביותר לפי שיטתך.
אפשר להרגיש את כאבו של רבי יהושע. הרי מדובר לא רק בשאלה הלכתית אלא בסתירה עמוקה בין האמונה האישית לבין הסמכות הציבורית. כאן נכנס רבי עקיבא, תלמידו וחברו, ומבקש לנחם אותו. הוא מקריא לו פסוק מספר ויקרא:
“מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קודש – אלה הם מועדי.”
רבי עקיבא מציע: אל תקרא "אותם", אלא "אתם." כלומר – לא התאריך המדויק הוא שמקדש את החג, אלא עצם העובדה שכולכם, אתם בני ישראל, קבעתם את היום הזה יחד. הקהילתיות היא שנותנת תוקף לחג. מה שחשוב באמת איננו רק הדיוק האסטרונומי או החשבון המתמטי, אלא עצם ההסכמה המשותפת, ההתכנסות. לא בכדי סיפור זה נמצא במסכת ראש השנה – כי בפתיחת השנה אנחנו מזכירים לעצמנו שחשבון נפש איננו רק עניין של היחיד מול אלוהיו, אלא גם אחריות חברתית ולאומית משותפת.
פרשת ניצבים, אותה אנו קוראים רגע לפני ראש השנה, היא שער מצוין להכניס אותנו לחגי תשרי ברוח הזאת, הפרשה נפתחת בפסוק היפה :
“אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם – רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ.”
זו אחת התמונות המרשימות ביותר בתורה. מעמד שאיננו שייך רק לראשי השבטים, למנהיגים או לנכבדים. גם הנשים, גם הילדים, גם הגֵר – כולם חלק. אין אף אחד שעומד בחוץ.
כדי להטמיע ערכים ולגבש חברה, לא מספיק להכריז על חוקים. אם האדם הפשוט מרגיש שהברית לא נוגעת אליו, היא לא תחזיק. רק כשכל אחד מרגיש חלק – נוצרת חברה שיש לה חוסן. זהו סוד של קבוצה אמיתית, של עם אמיתי: תחושת שייכות מלאה, לא רק פורמלית אלא ממשית.
בהמשך הפרשה מופיע עוד אחד מהקטעים היפים בתורה:
כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃
לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃
וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבׇר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃
כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס}
התורה מבהירה: הערכים אינם עניין למלאכים או למי שיש לו יכולות על־אנושיות. לא נדרשת הפלגה מעבר לים, לא מסע מטאפיזי לשמים. התורה קרובה. היא בפה – בשיח, בהצהרה, בהבעה החוצה. והיא בלב – בהזדהות פנימית, באמונה ובמחויבות.
זהו מודל חינוכי מהפכני: התורה איננה משהו חיצוני שמוטל עלינו, אלא משהו פנימי שמחכה להתבטא. לא בשמים – אלא קרוב, נגיש, אפשרי.
לקראת סוף הפרשה מופיע עוד מרכיב חשוב ליצירת תחושת הזדהות ושייכות, זכות הבחירה:
“רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.”
כלומר הבחירה ניתנת בידינו, כל יום כל שעה, הטוב והרע ניצבים לפנינו וביכולתינו לבחור . כמו נגישות המצווה , כמו ההתכנסות המשותפת, כך גם זכות הבחירה היא מרכיב חשוב בתחושת שייכות וקרבה למערכת הערכים המשותפת שלנו.
פרשת ניצבים היא שיעור לכל מחנך, מנהיג ומנהל. האחריות של מנהיג איננה רק לקבוע חוקים או להציב ערכים. האחריות האמיתית היא לרתום אנשים לתחושת שייכות. ליצור מצב שבו כל אחד מרגיש חלק מהברית, חלק מהקהילה, חלק מהחזון.
הלוואי שמנהיגינו ילמדו מפרשת ניצבים כיצד מחברים את כולם. כיצד יוצרים חוקים ומדיניות שמרגישים קרובים ללב, שמדברים בשפה פשוטה וברורה, שמאפשרים לכל אחד לומר: זה גם שלי.
בימים אלו, ערב חגי תשרי, שהפכו גם להיות ציון יום השנה לאסון הנורא של השבעה באוקטובר, המסר הזה נעשה בולט במיוחד. חשבון נפש איננו רק אישי, פנימי, בסתר הלב. הוא גם לאומי, קהילתי, חברתי. אנחנו ניצבים יחד. כולנו. השאלה היא האם נבחר בטוב, האם נדע להפוך את הערכים לחלק מאיתנו, האם נצליח ליצור סוכה משותפת שמכילה את כולם.
שבת שלום.
