אחרי המבול – מה נבנה עכשיו?
פרשת נח
בימים אלה נדמה שכולנו מרגישים קצת כמו נח בעת שהמתין בתיבה לסימן מהיונה. המבול תם, "וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם" (בראשית, ח, ב) אבל היבשה עדיין לא נראית באופק ועלי הזית מרגישים רחוקים.
בזמן כזה, זמן ביניים, יש מקום לחשוב על היום שאחרי, ועל מה נעשה כאשר נצליח לעגון שוב בקרקע המציאות ונוכל לצאת מהתיבה.
פרשת השבוע כוללת בנוסף לסיפור המבול גם את סיפור מגדל בבל, שמתאר את הפעם הראשונה שבני האדם ניסו ליצור משהו כקבוצה, כציבור. בדומה למעשה הבריאה שנכשל ודרש מבול, חשבון נפש אלוהי והתחלה מחדש, גם הניסיון האנושי הראשון נכשל, אבל כידוע, כישלון הוא המורה הטוב ביותר, אז בואו נלמד.
הסיפור פותח בתיאור של קבוצה מאוחדת של אנשים "וַיְהִ֥י כׇל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים" (שם, יא, א) שמחליטה להתיישב, לעבוד וליצור יחד.
יצירתם הראשונה היא המצאת הטכנולוגיה הדרושה לבניית התרבות האנושית העירונית – חומר ולבנים: "וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר" (שם, ג), וכאשר הטכנולוגיה בידיהם, הם מחליטים ליישמה באופן הבא: "וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ" (שם, ד).
בשלב זה מסופר שאלוהים ראה את הנעשה ומשום מה חשש מכך "וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה הֵ֣ן עַ֤ם אֶחָד֙ וְשָׂפָ֤ה אַחַת֙ לְכֻלָּ֔ם וְזֶ֖ה הַחִלָּ֣ם לַעֲשׂ֑וֹת וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת" (שם, ו), וכדי למנוע זאת הוא בלל את לשונותיהם עד כדי כך שאיש לא הבין את רעהו, הם התפזרו ברחבי העולם והבנייה הופסקה, ולמעשה, כל מה שהם חששו ממנו אכן קרה "וַיָּ֨פֶץ יְהֹוָ֥ה אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר" (שם, ח).
השאלה שעולה מיד היא מדוע אנשי בבל נענשו? מה כל כך רע בעבודה משותפת שתומכת ביצירה אנושית פורצת גבולות? מדוע יש להגביל את בני האדם ולא לאפשר להם להגשים "כל אשר יזמו לעשות"?
ובכן, בני האדם בסיפור מגדל בבל עבדו יחד וזה אכן היה מקור עוצמתם, אבל מטרתם "נַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ" (שם, ד) הייתה שגויה.
בניית העיר רק כדי להאדיר את שמם, ההתכנסות לתוך החומות ומיקוד כל הבנייה לכיוון השמים במקום עבור צרכי בני האדם, לא היו מטרות ראויות. גם הפחד מפני פילוג שגרם לכך שמרוב "דברים אחדים" לא היה אפשר לשמוע קולות אחרים לא תרם להצלחתם, אולי להיפך, לא אפשר להם לראות את הטעות שהם עושים.
בימים בהם אנו מוצפים מכל עבר בקריאות לאחדות, אנו עלולים לשכוח שהאחדות היא לא המטרה, היא האמצעי. האחדות אמנם יכולה לאפשר לבני אדם להשיג את כל שאיפותיהם, אבל מהסיפור עולה שעבודה אנושית משותפת לא תצלח לאורך זמן אם המטרה אינה ראויה . אם הכיוון שגוי או הכוונה פסולה, האחדות לא תצליח למנוע את הכישלון, ובסופו של דבר, גם לא תתקיים בעצמה.
ולכן דווקא בימים אלה, הימים שאחרי המבול, כאשר אנחנו עדיין צפים על גבי המים שכיסו את הארץ ולפני שנעגון ונתקבע חזרה לדפוסי המחשבה הישנים שלנו, אנחנו צריכים לחשוב קדימה, על מהי המטרה הראויה שאנחנו צריכים להציב לעצמנו, כיחידים כחברה וכעם.
מהו הכיוון הראוי אליו אנחנו צריכים לכוון את יכולותינו, כישרונותינו ומאמצינו? מה נבנה יחד?
פרשת השבוע מלמדת אותנו שכל מטרה יכולה לסחוף אחריה אנשים שיעבדו יחד, אך רק המטרות הנכונות יכולות להצליח לאורך זמן ולכונן עתיד בר קיימא.
יהיה זה תיקון אישי, תיקון לעם או תיקון עולם. כל אחת והמטרות שהיא בוחרת לעצמה.
בין אם מדובר בשיקום, בנייה, או יצירה חדשה. כל אחד ומה שביכולתו יכול להגשים.
אני מאמין שנדע לבחור נכון, וכך בתקווה "לֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (שם, ט, יא).
שבת שלום.
