האחר הוא החצי השני שלי
פרשת בראשית
בשעות שאני כותב את הדברים האלה הלב רועד מהתרגשות על חזרתם של אחינו מעזה, ומתמלא בתקווה עם סיום המלחמה. הימים שלפנינו הם זמן תיקון ודיון בעתידה של החברה הישראלית, ואחד הכלים החשובים לתיקון הזה הוא הלקח היסודי שמלמד אותנו הסיפור על "הנסירה" – חיתוך האדם הראשון לשניים ויצירת האישה והאיש (בראשית ב, 24-21).
"עַל־כֵּן יַעֲזָב־אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (בראשית ב, 24)
בניגוד לסיפור הבריאה הראשון, בו נבראו זכר ונקבה, ושניהם יחד קרויים 'אדם', בסיפור הבריאה השני נברא בתחילה יצור בודד ואה-מיני. אלוהים יצר אותו עפר מן האדמה על מנת שיעבוד את האדמה ויפריח את השממה, והריץ אותו כ"אב-טיפוס" כדי לבדוק איך הוא פועל. אז התגלה ה"באג" במערכת, "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ…" – הבדידות פוגעת בתפקוד האנושי והאדם זקוק לשותף.
אלוהים, שבסיפור הזה פועל ויוצר בידיים, בדומה לבני האדם (בניגוד לסיפור הראשון שבו הוא בורא עולם מושלם באמירה בלבד – כל יכול וכל יודע), יוצר עוד ועוד יצורי 'עפר מן האדמה' ומביא אותם אל האדם כדי שיבחר ביניהם את המתאים לו ביותר. האדם אכן נותן שמות, מהויות ותפקידים לכל בעלי החיים, אבל אף אחד מהם איננו טוב דיו כדי לשמש "עזר שכנגד" – שותף מלא לאדם.
כיוון שהשיטה הראשונה לא הועילה, מנסה אלוהים שיטה אחרת. הוא חותך את האדם לשניים מלמעלה למטה (פירוש המילה "צלע" בעברית מקראית הוא "צד"), ויוצר ממנו שני גופים – איש ואישה. שני אלו שונים זה מזה במינם ובמגדר שלהם, אך למעשה הם שני חלקים של שלם אחד.
סיפור "הנסירה" עונה על השאלה כיצד יתכן שבני אדם מקיימים את הקשר החזק והמשמעותי ביותר של חייהם דווקא עם בני/בנות זוג שהיו קודם לכן זרים להם לחלוטין, וכיצד יתכן שקשר זה גובר אפילו על הקשר הטבעי שבינם לבין הוריהם.
אבל יש בו יותר מזה, במידה רבה, זכרים ונקבות הם זרים מוחלטים זה לזה, "נשים מנגה וגברים ממאדים". המין והמגדר הם המאפיינים החברתיים שיצרו ועדיין יוצרים את מירב הפערים ההיררכיים בתרבויות העולם, לאורך ההיסטוריה כולה. והנה בא סיפור בריאה ראשוני ויסודי כל כך ומלמד אותנו שהזר המוחלט הוא בעצם החצי השני שלנו, הוא "החתיכה החסרה". הבנה שכזאת מרחיבה את התמונה הרבה מעבר ליחסי זוגיות, היא מבקשת ללמד אותנו כיצד אמורה להראות חברה אנושית ראויה. היא מבקשת לחנך אותנו להביט בזר ובאחר, בזה שאנחנו נרתעים ממנו מאופן כמעט אוטומטי, ולראות דווקא בו את ההזדמנות להשלמה, את ההזמנה לאמץ נקודת השקפה שונה מזו שלנו, ואת האפשרות לקיים שיתוף פעולה סינרגטי עם הזולת.
הימים שאחרי המלחמה הם הזמן שלנו לחזור לדון בעתידה של החברה הישראלית, ולזכור את חגי תשרי שלפני שנתיים – לפני שפרצה המלחמה. היינו אז בשיאם של פילוג ושנאה בין שבטים ומחנות בישראל, ושכחנו את הלקח היסודי שמלמד אותנו סיפור "הנסירה" של בריאת האדם. היכולת שלנו לתקן, לצמוח מתוך האסון, ולבסס את חברת המופת שאנחנו ראויים לה, תלויה, כך אני מאמין, בנכונות שלנו לראות את כל חלקי החברה הישראלית. להכיר בשונים מאיתנו כשותפים לדרך – "עזר שכנגד", חלקים הכרחיים בשלם הגדול שהוא החברה הישראלית. יהודים וערבים, חילונים וחרדים, וכל מי שבין לבין, כולם שותפים למאמץ לתיקון החברה והמדינה, כי זו הארץ של כולנו ואין לנו אחרת.
שבת שלום.
