האקורד הסודי
פרשת וילך
פרשת השבוע שלנו נפתחת בנבואת זעם. רגע לפני מותו של משה מספר לו אלוהים כי הגרוע מכל עוד בדרך. העם שהוא השקיע בו וטיפח אותו ממצרים ועד הכניסה לישראל עתיד לחטוא. זה יקרה בדורות הבאים, כשהעם כבר יישב לבטח על אדמתו. ואז, הוא ישכח את אלוהיו ויחפש אלוהים אחרים. כבר עכשיו מכינים משה ואלוהים את הקרקע לחטא העתידי וגם – לתיקון, לחזרה בתשובה.
אנחנו קוראים את הפרשה הזו בעשרת ימי תשובה, בשבת שבין ראש השנה ליום כיפור. ימים שבהם מרחפת בחלל הרגשה שצריך לכפר, להתנקות, להיטהר. ואולי בימים האלה יותר מתמיד.
אני זוכרת את עצמי עומדת כנערה בלחץ בתפילות, אפילו בפחד, מתחילה למנות עבירות. מתי כשלתי, מתי טעיתי. הרי אלוהים נמצא למעלה וסופר ומונה כל צעד שלי. ואם אני חוטאת, אני גם אענש על כך. היום אני רוצה לשים על ההנחה הזו סימן שאלה גדול. האם בכלל זו הכוונה של הפסוקים? האם היהדות מנסה ליצור בני ובנות אדם כנועים, שסופרים את חטאיהם ומתחננים למחילה. או שאולי יש כאן מסר אחר?
ומה בכלל הערך של תשובה בעולם חילוני, בעולם שאין בו אלוהים שבוחן את כל מעשינו אלא יש בו אנשים ונשים חופשיות שפשוט מנסים ליצור עולם טוב יותר?
השנה כשאני חושבת על תשובה אני חושבת על היכולת שלנו לשוב, פיזית וגם נפשית ורגשית לעצמנו. כבר שנתיים אני מרגישה לא במקום. אני כל הזמן מחכה. מחכה שישובו חטופים וחטופות מהשבי, מחכה שבן הזוג שלי ושאר הלוחמים יחזרו בשלום מהקרבות, מחכה שנוכל לנשום, מחכה שתושבי העוטף יוכלו לשוב כולם בביטחון לביתם. היכולת לשוב הביתה, הפכה ללא מובנת מאליה. ועוד יותר מכך היכולת לשוב לעצמנו. לשוב ולהרגיש מי שהיינו פעם מזמן.
אחד משירי התשובה הגדולים בעולם בעיני הוא השיר של לאונרד כהן – הללויה. לאונרד כהן עומד בפני האל, ומחשב את חייו לאחור. הוא מביט על המסע שלו, סופר הצלחות והפסדים. אבל בסופו של דבר הוא אומר, הכל מתחיל ונגמר ביכולת הזו לקבל את מה שיש ולומר הללויה. לא, החיים לא תמיד יהיו יפים, הם סדוקים. הם לא מושלמים. גם ההללויה שלו שבור אבל עדיין, הוא שם.
בתחילת השיר לאונרד כהן מספר שדוד המלך ידע למצוא את האקורד הסודי שלו. הוא מכוון אותנו למדרש שמתאר איך נוצרו שירי המעלות בספר תהילים. על פי המדרש, דוד המלך חפר באדמה כדי לבנות את בית המקדש אבל בטעות, הוא שחרר את התהום שעלתה והציפה את העולם. כדי להוריד את התהום חזרה למקומה הוא זרק פתק עם שם אלוהים. אבל אז, התהום ירדה נמוך מידי. רחוק מידי מבני האדם.
דוד מבין שאי אפשר לחיות בעולם שאין בו תהומות כלל, שאין בו סדקים. שאין לאור מקום להציץ ממנו ומבקש להשיב את המצב לקדמותו. כך הוא מתחיל לשיר את שירי המעלות. השירה, הנגינה, האמנות, הפיוט והתפילה הם שמאפשרים לגעת בתהום. הוא שר שיר ועוד שיר ועוד אחד עד שהתהום מטפסת מעלה מעלה ומגיעה למקום הנכון. לא נמוך מידי כך שהעולם יהיה יבש מדמעות אבל גם לא גבוה מידי כדי שהעולם לא יוצף.
במקום להדחיק את התהום דוד המלך ולאונרד כהן מוצאים את הדרך לחבק אותה. לאסוף את הכוחות שמצויים בתהומות ולצמוח מתוכם. הם מצליחים למצוא את האקורד הסודי. הפנימי. המדויק והמתאים בשבילם ובשביל העולם.
את השיר הזה שרנו בכיכר החטופים בשנתיים האחרונות פעמים רבות מידי. שרנו מתוך תפילה ותקווה לאחות את השברים, להחזיר את התהום למקומה ולצמוח מתוך הסדקים הכואבים של המציאות שלנו. השנה, אני קוראת את המילים של ההפטרה ומתחננת עוד יותר, שנצליח לשוב. גם שיבת הגוף וגם שיבת הנפש. לשוב איש איש לביתו ולמקומו. לשוב כולנו לחיים שהיו לנו פעם. לשוב אל עצמנו. אל הכוחות שלנו, אל הסדקים והתהומות. למצוא יחד ולחוד את האקורד הסודי, כדי שנוכל לנגן את מנגינת החיים שלנו, שנוכל לשוב ולשיר בלב שלם, הללויה.
שבת שלום.
