הסכמי אברהם הראשונים – פרשת וירא || ניר ברוידא

חזרה לפרשה, מייד לאחר שהאורחים ממשיכים בדרכם, אלוהים מגלה לאברהם את תוכניתו להשמיד את סדום ועמורה.
ואברהם, במקום לשתוק ביראה, מעז לשאול:

"הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"- קריאה שהלוואי ותהדהד בכל עולמות השלטון והמשפט גם היום!

זו אחת הקריאות האנושיות ביותר בתורה. הוא לא מגן על עצמו, אלא נלחם על זרים, על חוטאים, על אנשים שאולי לא פגש מעולם. הוא מבקש שלא יאבדו כל עוד יש בהם טוב, גם מעט.
חמישים צדיקים, ארבעים, שלושים, עשרה. הוא נאבק על האפשרות שהעולם עוד ראוי להצלה.

אולי זו הסיבה שהתורה מציבה את הכנסת האורחים לפני סיפור סדום.
מי שפותח את דלתו בפני זרים, מסוגל גם לפתוח את לבו בפני מי ששונה ממנו. מי שמצליח לראות סבל של אחרים גם מתוך כאבו האישי, מי שמשרת שלושה עוברי אורח באמצע היום הלוהט – יהיה מסוגל לעמוד מול אלוהים ולומר: "אולי יש שם עוד עשרה צדיקים."

וזה שיעור עצום לדור שלנו.
בעידן שבו השיח הציבורי נעשה נוקשה, והגבולות בין קבוצות הופכים לחומות – פרשת וירא מזכירה שהיסוד האנושי הוא ההתחלה של כל מוסר. לאפשר לעצמנו לראות את האחר מבלי לוותר על עצמנו.
להתעקש על צדק – אבל עם חמלה. להאמין שאפשר גם וגם.

ואי אפשר שלא להזכיר את הסכמי אברהם – שם יפה כל כך להסכמים שמבקשים לבנות שלום על ההכרה שכולנו בני המקום הזה ובכולנו יסוד החסד של אברהם אבינו.
לא שלום של אינטרסים בלבד, אלא של הכרה הדדית, של פתיחת דלתות ולבבות.
הסכמים שמתחילים מההבנה שכולנו – בניו ובנותיו של אותו אברהם, נושאים באותה ברית של חמלה, אירוח וראייה אנושית.

ולא רק כלפי חוץ אלא גם פנימה: טוב שתחלחל ההכרה שכולנו, חילונים, וחרדים, שמאלנים וימנים, כולנו בני אברהם ובנות שרה.

הלוואי וההסכמים הללו ימשיכו לשאת לא רק את שמו, אלא גם את רוחו. הלוואי שנדע לפתוח את ביתנו ואת לבנו – לשכנינו, וגם זה לזה. כי רק ככה מתגלה באמת – “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’” – האל שבפניו של אדם.

שבת שלום.