הסערה נוגעת בריסים
פרשת מקץ
עבודת הגמר שלי בבית הספר לאדריכלות של הקופר יוניון בניו יורק הייתה העיר חֵלֶם, עירם של החולמים. דמיינתי אותה על הלשון של ים המלח, העיר הנמוכה בעולם. בניתי אותה כקוביות משחק לבני הבכור שזה עתה נולד. בשנת 2013, שמונה עשרה שנים מאוחר יותר, חגגנו לאחיו בר מצווה בבית כנסת שעיצבתי ואשר היה מבוסס על חֵלֶם ושירו של אבות ישורון ״כל הנהרות״, שיר תורת הגעגועים. ערב האירוע הראתי את החלל לאבי שהגיע מישראל. התרגשתי להיות אתו במקום שלקח לי שנים להגיע אליו. נפרדנו, הוא חזר לדירתי. נשארתי לבדי על שפת ההדסון ופרצתי בבכי.
עברו שנים. יוסף פוגש שוב את אחיו. ״ויסב מעליהם וַיֵּבְךּ…״ מספר הכתוב.
נעמדו אחיו לפניו. לא זיהו אותו, לבוש בגדי מלכות. היכרם, התנכר להם. מתנשא. סמך על בגדיו שיסתירו אותו. סמך על בגדיו כמו אביו כאשר גנב את הבכורה. סמך כמו אחיו העומדים מולו, ששיקרו לאחר שהשליכוהו לבור, והכתימו את כותנת הפסים שלו בדם. סמך כמו אשת פוטיפר שהעלילה עליו ונשארה עם בגדו בידה. האמין בכוחו. שליט, יהיר, בטוח.
השתחוו לו. נזכר בחלום האלומות, חלום השמש והירח והכוכבים המשתחווים, שנים חיכה וקיווה לרגע הזה. הביט בהם מתחננים. מתוחכם שכמותו תכנן הכל מראש ואז נמלט. ברח לחדר הסמוך שלא יראו את דמעותיו.
שבע פעמים בוכה יוסף, יותר מכל אדם אחר בתורה. הוא אינו בוכה עת נזרק לבאר או בזמן שנמכר לישמעאלים. הוא אינו בוכה כשהוא מושלך לכלא או נבגד ע״י רעיו שם. אינו בוכה מֵאֹשֶׁר על הצלחותיו. שבע פעמים הוא בוכה אך רק בפגישותיו עם אחיו, עם אביו, בחיק ומול בני משפחתו.
את בכיו הראשון יבכה בסתר. בחדר צדדי. ״דמעה דלא שלטא בה עינא״ קורא לה הזוהר. דמעה נסתרת היא דמעה שהעין אינה שולטת בה. היא בכיו של אדם שאינו מסוגל להישאר באותו חדר עם זהותו הנשכחת והאמת המתעוררת בתוכו. הבכי הראשון של יוסף אינו נובע ממצוקה, כאב, או מהצלחה ואושר, זהו בכי בלתי נשלט הנובע ממקום עמוק, תמים וטהור של ילד. בכיו של בן חולם ואח מתגעגע.
״במסתרים תבכה נפשי״, שח האל לעצמו. שק הדמעות עליו נאמר בתהילים ״ שִׂימָהּ דִּמְעָתִי בְּנֹאדְךָ ״ משותף לכל בן אנוש ולאב הגדול. בבדידותו הכפויה, גם הוא רוצה להיות שוב פעם ילד.
בסערה הבאה מתוכו נמלט יוסף לחדר. ״הנסער היום נסער מאוד״ תלחש לו שם המשוררת, ״והעבר היום- עבר מאוד וקצת עתיד, ואין הווה באויר״. שם יגלה את כוחה של הדמעה. ממנה מתחילה הסליחה ואיתה ייצא אל דרך המחילה. ״הסערה נוגעת בריסים ומשתבר כל רגע לרסיסים״ תרגיע אותו ברוך. תזכיר לו בחושך כי הנסיך המצרי תמיד היה יוסף ולא, הוא אינו צָפְנַת תַּעְנַךְ, השם שנתן לו פרעה. בעינה השקטה יתחיל התיקון ואיתה יתחבר שוב לעצמו, לאביו ולאחיו.
״ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה״ מתאר עמוס עוז את חווית ילדותו בליל הכרזת המדינה. ״ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה.״ הוא נזכר.
הדמעה באה מהלב וחזקה מתפילה. היא החיבור לזהות העמוקה והאמיתית של כל אדם, עדות אילמת, חוזרת ומפתיעה לרגעי הגאות והשפל בחייו. היא נהר הגעגועים והחלומות במקום בו נגמרות המילים ונותר רק זיכרון המצפן הפנימי אותו קיבל בילדותו. הדמעות יראו לו את הדרך פעם אחר פעם, דור אחר דור לאיחודה של משפחה ולבנייה מחדש של שלום פנימי ושל בית.
עברו שנות דור. בני הבכור כבר בן שלושים. לפני שבועות אחדים השיא אותו אחיו לבחירת ליבו, ביקש אותו בקול צלול לשבור את הכוס. לפניהם ישבה המשפחה שהגיעה מישראל, גם סבתו וסבו. מאחוריהם זרם לו בשקט ההדסון.
שבת שלום.
