הערפל אשר שם האלוהים
פרשת וישלח
דמיינו את עצמכם מתכוננים לסיטואציה מורכבת ומאתגרת. ראיון עבודה, או עימות מול בן או בת הזוג. אתם מתכננים את השיחה, מה בדיוק תגידו, איך הצד השני יגיב. תשבו או תעמדו? באיזו נימה תדברו?
אנחנו הרי יודעים שזה כמעט בלתי נמנע שהתרחיש במציאות יסטה מהתסריט שתכננתם. אחרי שהמציאות מכריזה "קאט" והסצנה שהתכוננו אליה נגמרת, נשאל – מה קרה שם? האם הגבנו למתרחש או נאחזנו בתסריט מוכן מראש?
ניסיון החיים של יעקב לימד אותו שכדי להשיג את המטרה צריך לתכנן ולתסרט. בגניבת הברכה מיצחק הוא מילא תפקיד והתחזה לעשו כפי שהכתיבה לו רבקה. בבואו לבקש את ידה של רחל, יעקב מצא את עצמו בצד השני של התחבולה, ממלא תפקיד שתפר לו לבן.
בפתח פרשת "וישלח" יעקב כבר בוגר שעשה לביתו, בעל מקנה, רכוש, נשים וילדים. לאורך הפרשה יעקב יפגוש שוב ושוב את המתח שכולנו מכירים – המציאות לא תמיד מתנהגת כפי שאנחנו מתכננים. יעקב נע בין שליטה לאבדן שליטה, ואנחנו זוכים להתבונן מהצד ולשאול מה מוכתב מראש ומתי הוא מתמסר לרגע בצורה מלאה.
אחרי שנים של נתק מאז הפגיעה הקשה שפגע יעקב בעשיו, יעקב יוצר קשר עם אחיו. לקראת המפגש המאיים יעקב מביים לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים בצורה כמעט טקסית. הוא שולח שליח אחרי שליח, ממקם אותם ככלים על לוח משחק, ושם בפי כל אחד מסר מוכן, במטרה לרכך את עשו בהדרגה והתמדה.
יז וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר:
התכנון המדוקדק משרת את תחושת השליטה שיעקב מנסה לאחוז בה באירוע המטלטל. הכניסה של עשו לבמה מסיטה את העלילה מהמסלול:
ד וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖יו וַֹיִֹשָֹׁקֵֹ֑הֹוֹּ וַיִּבְכּֽוּ:
אנחנו עדים להתפרצות רגש כנה שקשה לביים. שני אחים שנפרדו בריב גדול והבטחה לנקמה, מתאחדים בחיבוק ובכי. על מה יעקב בוכה? על האיחוד עם אחיו האהוב? על שניצל עם משפחתו מגורל אכזר? האם זהו פורקן אחרי ציפייה כל כך ארוכה ? אחרי האיחוד, עשו, שמתמסר לרגע, מציע ליעקב להמשיך יחד בדרך, לחדש את הקשר כאחים. יעקב מוצא שלל תירוצים שפוטרים אותו מלשהות בתוך האפשרות החדשה שנפתחה בפניו. ייתכן שיעקב עוד שבוי בתכנית המקורית שלו, שכל עניינה לצאת בשן ועין מאחיו הזועם, ואולי יעקב בכלל מוצף מהרגש הלא צפוי ולא יודע איך להרפות לתוכו, ובכך מגמגם את דרכו החוצה.
בתמונה הבאה בפרשה, מתרחש שבר בתוך המשפחה שיעקב כל כך חרד לשלומה. דינה, ביתו של יעקב (היחידה שמוזכרת באופן מפורש במקרא), נאנסת באכזריות על ידי שכם בן חמור. עצב, זעם גדול, או רצון לנקמה הן תגובות ספונטניות מתבקשות במצב כזה, אבל אין זכר לתגובה רגשית של יעקב. ייתכן שיעקב הגיב בצורה היחידה שהוא מכיר – להתכנס ולתכנן תכנית. באותו זמן, בני יעקב מתכננים גם הם תכנית, אבל זו שלהם היא תכנית נקמה יצרית ומשולהבת.
לא וַֽיֹּאמְר֑וּ הַֽכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ:
בתמונה האחרונה בפרשה, רחל מתה בלידת בנה הצעיר ובמילותיה האחרונות קוראת לו בשם בן אוני , כלומר בן ייסורי. יעקב, רגע אחרי שמאבד את אהובתו, מחליט לשנות את שם הבן ולהפוך את משמעותו- בנימין – בן העצמה שינוי השם משנה את רצונה האחרון של רחל ומעלים זכר לאירועי הפרידה שלה מהעולם בכאב. האם זאת פעולה יצרית? יעקב עד כה לא נתן שם לאף אחד מבניו. או שמא זו פעולה מתוכננת שמאפשרת לו לשלוט בסיטואציה על רקע האובדן? בכל מקרה יעקב לא משתהה להצטער ולהתאבל.
לאורך כל הפרשה, ובתולדות יעקב בכלל, הוא מיטלטל בין תכניות לבין המפגש שלהן עם המציאות. המפגש הזה נענה לפעמים בהתנגדות ולפעמים בקיפאון, אך נראה שאף פעם הוא לא נענה בהשלמה.
בלב הפרשה מוטמנת תמונה מיסטית – יעקב נאבק עם איש מסתורי, שלא ברור לקוראים וליעקב מה זהותו או כוונתו. מרוב סימני שאלה, אין במה להאחז. העימות, שאפילו תוצאותיו לא ברורות, מציג תמונה של התמסרות לחוסר וודאות. באופן סימבולי, אנחנו מגלים שאותה ההתמסרות, השהייה בתוך הקושי ובתוך הרגע, בתוך הערפל הבלתי מוסבר והבלתי צפוי – הוא המקום בו נמצא האלוהים, ואכן זה הרגע בו מבין יעקב- . "כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃"
מתוך הנוכחות ברגע ההתמודדות והמאבק – נולדנו גם אנחנו כאומה, וזכינו בשמנו, לפי שמו החדש של יעקב – בני ישראל.
כט וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל:
שבת שלום.
