יוצאים מן הקבוע אל הארעי
סוכות
עברנו את ראש השנה ויום הכיפורים – ימים של דין, חשבון נפש וחתימת גורלות. מאחורינו פרשת האזינו, שירת הברבור של משה רבנו לפני כניסת עם ישראל לארץ המובטחת, ולפנינו פרשת וזאת הברכה – ברכתו האחרונה לשבטים.
עוד רגע ממש נתחיל מבראשית.
דווקא במרחב הרוחני הזה – שבין דין לרחמים, בין סיום להתחלה – מצווה אותנו התורה לצאת מן הקביעות, מן הבית, הביטחון והשגרה, ולשבת בסוכה:
“בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכֹּת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (ויקרא כ”ג, מ”ב–מ”ג).
הסוכה מוציאה אותנו מן המשכן הפרטי והיציב – אל מרחב של ארעיות. היא מאפשרת לנו לטעום, ולו לרגע, מחוויית המדבר: חיים בדרך, בתלות ובהשגחה מתמדת.
השל”ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורוביץ) מזכיר שגם לאחר שזכינו בארץ המובטחת, עלינו לראות את עצמנו בתוכה כגרים. מצד אחד – הארץ ניתנה לנו. מצד שני – איננו בעלים עליה. יש זכות, אך אין אדנות.
חג הסוכות הוא תרגול של תודעת הגרות: לשחרר את תחושת הבעלות – לא רק על הארץ, אלא גם על מערכות יחסים, נכסים, הישגים וזהות. דווקא מתוך אובדן עוגנים חיצוניים מתעוררת רגישות חדשה, מתפתחת ענווה, ונחשפת היכולת להתחבר לעוגנים הפנימיים שבנו.
כאשר נכנסים אל הסוכה, נוהגים להזמין את ה”אושפיזין” – אבותינו ואמותינו, ולעיתים גם דמויות רוחניות אחרות. זוהי הדרכה חשובה: במקום הארעי שבו איננו יכולים להישען על קירות ותקרות, אנו מוזמנים להתחבר לשורש הרוחני, לדורות שקדמו לנו ולערכים שמלווים אותנו.
גם מצוות ארבעת המינים מבטאת רעיון דומה, כל אחד מארבעת המינים מסמל סוג אחר של אדם: האתרוג – שיש בו טעם וריח – מסמל אדם שיש לו תורה ומעשים טובים; הלולב – טעם בלי ריח – מסמל אדם שיש לו תורה ללא מעשים טובים; ההדס – ריח בלי טעם – מסמל אדם שיש לו מעשים טובים בלי תורה; והערבה – שאין בה טעם ולא ריח – מסמלת אדם שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים. כולם מאוגדים יחד.
המסר איננו רק סובלנות לסוגי האנשים השונים, אלא הבנה עמוקה יותר: שהקיום שלנו תלוי בהתכללות. ההכרה הזו מפתחת הקשבה, ענווה ויחסי הדדיות. היציאה מהמבצר הפרטי שלנו, אל המרחב בו כולם בארעיות, במדבר, מחדדת את ההכרה הזו.
בבית הוריי, נהגו כמנהג יהדות לוב, ובערב הושענא רבה, חרטו על קיר הבית את המילה “ערבה. דווקא הערבה שאין בה טעם ואין בה ריח הופכת לסמל ותזכורת שנשארת חרוטה על הקיר כל השנה.
תזכורת זו מתכתבת עם האמור בתפילת העמידה והבקשה :
“ונפשי כעפר לכל תהיה…”
תפילה שמבקשת ענווה – לא כהשפלה עצמית, אלא כהסכמה לעמוד בעולם ברכות, בפשטות, מתוך קשב לבני האדם ולבריאה.
המנהג נקשר, בדבריו של שלמה המלך, ומציע כי עמדה כזו, מזמנת שלווה פנימית:
“אם תשכב – לא תפחד; ושכבת – וערבה שנתך” (משלי ג’, כ”ד).
חג הסוכות מלמד אותנו שהשלווה האמיתית אינה נובעת משליטה או מביטחון חיצוני. היא נובעת מההסכמה להיות בעולם כגר, כתושב זמני, כנפש שמבקשת חיבור – לא דרך כוח ובעלות אלא ממקום של ענווה. דווקא מתוך הארעיות מתגלה מקום חדש של הקשבה, חיבור לעוגנים רוחניים, ופתיחת הלב.
שבת שלום.
