יסודות של תרבות חפצת חיים
פרשת בא
פרשת "בא" מלמדת אותנו לייצר שייכות וחוסן תרבותי וחברתי, ומדגישה את אנושיותם של מי שאינם חלק אינטגרלי מהחברה. תחושת שייכות מקנה לנו עוצמה וחירות – אך ערכן של אלה נמדד גם ביכולתנו לראיית האחר, החלש. ולכן כעבור שנות דור, כשמרחק הזמן יעמעם את אימת מצרים וכשאתגרי החירות יחליפו את סבל השעבוד, מצווה משה על העם, בני- החורין, "לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ" (דברים כ"ג ח).
איך יוצרים עם? איך יוצרים חברה? זמן קצר לפני מכת בכורות מנחה האל את משה ואהרן לתדרך את בני ישראל – ולטעת כמה מן היסודות שיאפשרו לעם העבדים לצאת לחירות ולהתקיים לאורך דורות: יסוד הזמן, הטקס, המשפחה וההעברה הבין דורית
היסוד הראשון הוא הזמן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב ב). קביעת לוח השנה המקראי, שתחילתו בניסן – החודש בו ייצא העם לחירותו, וגם חודש האביב בארץ המובטחת מי ששולט בזמן שולט בתרבות, ולכן עָם שמודד את זמנו לחוד – יוכל לעצב את סדר היום והשנה שלו בעצמו. גם כיום – היחס בין לוח השנה העברי ללוח ה"אזרחי" מלווה דיונים על מיסוי ועל חופשות, על זיקה כלכלית, שותפות ובדלנות.
יסוד נוסף הוא הטקס. משה ואהרן מדריכים את העם בצורה מפורטת על קרבן הפסח, כי מנהגים משותפים יוצרים לכידות ומאפשרים לבסס סיפור משותף. אופיים של טקסי הפסח ישתנה דרמטית מליל הפסח וההגנה על בכורי ישראל במצרים, לעלייה לרגל עם קורבנות בבית המקדש – ואז לפסח של חז"ל וההגדה, שבמרכזו סיפור וסעודת ליל הסדר. כל הגלגולים הללו נובעים, למעשה, מאוסף ההנחיות שנתן משה לעם בפרשת השבוע שלנו.
היסוד הבא: המשפחה- חברה חזקה היא כזו שאינה מוחקת מעגלי השתייכות אחרים, אלא צומחת מתוכם. קרבן הפסח, שמהותו לאומית מאוד, הוא קודם כל קרבן משפחתי וביתי: "אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (פסוק ג). וכבר מרטין בובר דיבר על האופן שהומניזם אוניברסלי יכול לצמוח היטב כשהוא יושב על מעגלי שייכות לאומיים, קהילתיים ומשפחתיים.
עיצוב הזמן, הטקס והסיפור הקהילתיים, מובילים למרכיב חשוב נוסף לתרבות חפצת חיים, והוא – העברה בין-דורית. יבוא יום, אומר משה, ותהיו בני חורין בארץ משלכם, וגם שם תמשיכו את הטקסים והסיפור שניתנו לכם כאן במצרים – וכאשר ישאלו אתכם ילדיכם "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (י"ב כו) או "מַה-זֹּאת?" (י"ג יד) תענו להם בסיפור, וכך תעבירו את המסורת ואת תחושת השייכות גם אליהם: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (י"ג ח). ארבע פעמים מצווה התורה על העברת הסיפור של יציאת מצרים לדור הבנים והבנות (חזרתיות זו עומדת בבסיס המדרש הידוע, ש"כנגד ארבעה (סוגי) בנים דיברה התורה"), שלושה מתוך ארבעת הציוויים הללו בפרשתנו.
ואולם, לא רק מכנים משותפים מבססים חברה או תרבות. במסגרת ההנחיות על טקסי הפסח, עולות עוד שתי נקודות: השאלה מי בפנים ומי בחוץ מבחינתנו ("כָּל-בֶּן-נֵכָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ", י"ב מג) מכתיבה את האפשרות להצטרף למעגל הקהילתי והחברתי, ומציפה את שאלת הערכים של העם.
כך, מודגש כי מי שרוצה להצטרף לעם ישראל באכילת קורבן הפסח, צריך להצטרף אל ברית הגורל והייעוד של האומה במובן עמוק יותר, ושאינו תלוי בזמן – על ידי ברית המילה – ורק אז יוכל לעשות את הפסח: "הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ" (פסוק מח).
ומיד האמירה על קבלת מצטרפים מורחבת, מפרקטיקה טקסית נקודתית, לעיקרון ערכי: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (פסוק מט). כלומר, יש להתייחס אל הגרים – אנשי השוליים, הזרים וחסרי הנחלה – כאל בעלי נחלות, אזרחים ותיקים בארץ. למעשה, 36 פעמים מצווה התורה להגן על גרים. קיום החברה, האומה, קשור גם בערכים, בשוויון.
ואנחנו? אילו טקסים ורגעים בלוח השנה נבחר לשמר, ואילו לשנות? כמה אנחנו מקפידים לראות את ה-אחר? וכיצד אנו, יהודים חילונים בארץ ישראל, נדאג להעביר את הסיפור שלנו, את ערכינו, על כל המגוון והמורכבות שיש בהם – לדור הבא?
שבת שלום.
