כשרעמו הצופרים
פרשת כי תשא
כמו ישראלים רבים, התעוררנו נרגשים בבוקר שבת לקראת הימים הבאים, העמוסים בתכנוני מסיבות ובהכנת תחפושות לפורים. כשרעמו הצופרים, הבנו ברגע שהכל עומד להשתנות. לצערנו, אנחנו מתורגלים היטב כאן כדי להבין שמסיבות הפורים עומדות להפוך לשעות של ישיבה במקלטים.
פרשת "כי תשא" נפתחת באווירה דומה: משה יורד מההר, מלא בציפייה, נכון אלי טקס, מחכה לעם כשהוא נרגש- "עוטה חג ואימה". משה רבנו יורד מן ההר ובידיו הלוחות – "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה", כליל השלמות והנשגב. אך ברגע המפגש של המוני העם עם המציאות, כשהם רוקדים סביב עגל הזהב, השלמות הזו מתנפצת. משה משליך את הלוחות ומשבר אותם תחת ההר.
מה התלמוד חושב על כך?
במסכת בבא בתרא (יד, ב) נאמר: "לוחות ושברי לוחות מונחין בארון". התורה אינה מורה למשה להותיר את הרסיסים במדבר כזיכרון מביש שיש להדחיק. היא דורשת לאסוף אותם ולהניחם בלב הקודש, בצמוד ללוחות השלמים שיבואו אחר כך.
ריש לקיש מוסיף כי הקב"ה אמר למשה על מעשה השבירה: "יישר כוחך ששברת". יש רגעים שבהם השבירה היא המעשה המוסרי הנכון, משום שהיא מייצגת הכרה כנה במציאות פצועה.
בפרשה מופיע פועל ייחודי: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". בלשון המקרא, 'התנצל' משמעו: להסיר משהו מעל עצמך. לאחר חטא העגל מסירים בני ישראל את תכשיטיהם, את אותו 'עדי' שסימל גאווה חיצונית, מתוך הבנה שבעת הזו עליהם לעמוד חשופים וצנועים.
כאן נטמן השורש למובן המוכר לנו של המילה 'התנצלות'. כפי שציין הרמב"ן, 'להתנצל' פירושו: להסיר את האשמה. אך בעומק העניין התנצלות כנה היא פעולה של ענווה; זהו המהלך שבו אנו מסירים מעצמנו את ה"תכשיטים" של האגו ושל ההצדקה העצמית ומודים בשבר. רבים מאתנו חווים ישיבה ארוכה במקלט ציבורי ברגעים של יקיצה משינה ושל חרדה. החשיפה המשותפת הזו מאלצת אותנו להסיר את המחיצות הללו ולחזור לאחריות הבסיסית ביותר שלנו זה כלפי זה. מדהים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה אנחנו נעשים אדיבים ומסבירי פנים זה לזה ברגעים הללו. נראה שיש משהו במפגש אנושי, בו כולם "מתנצלים מעדיהם", שמביא לידי ביטוי יותר ענווה ורוך.
הלוחות הראשונים היו נס שמימי, מתנה שלא הצריכה מאמץ אנושי. הלוחות השניים, לעומת זאת, דרשו עבודה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים". משה הוא שחוצב ומעצב את הכלי במו ידיו.
תורה- נשגבת ככל שתהיה- אם היא נשארת במישור התיאורטי, סופה להישבר. רק מה שנעשה מתוך התנסות, עמל וחיכוך עם המציאות הקשה, עשוי להחזיק מעמד. ואכן, בעוד שבפעם הראשונה משה יורד כעוס וכואב, הרי שבפעם השנייה – לאחר עבודה מפרכת והתנצלות עמוקה – "קָרַן עוֹר פָּנָיו".
פרשת "כי תשא", כמו אירועי המלחמה, פוגשת אותנו בתקופה שבין חג הפורים לחג הפסח. בפורים פגשנו את ה"פור" – הגורל השרירותי של "להשמיד ולהרוג", מציאות שבה אויב רחוק מנסה לגזור את דיננו. אך היעד הוא פסח – חג החירות.
החירות האמיתית אינה השכחה של השברים והאסונות שעברנו תחת שמחת הניצחון (שאני מאמין שעד ליל הסדר עוד יגיע). החירות האמיתית היא היכולת להניח את השברים בארון הקודש הלאומי שלנו, להודות בטעויות העבר ולפסל לוחות חדשים יחד, באמצעות עבודה קשה ומתוך אחריות משותפת.
אנחנו מתפללים לשלום שיגיע בקרוב לארצנו. אנחנו מתפללים לביטחונם של כל
האזרחים באזור, לשלומם של הטייסים והטייסות האמריקאים והישראלים וליום
שבו העם האיראני יוכל גם הוא לקום מתוך השבר הגדול לחירות מלאה.
שבת שלום.
