להתאמן איך לא להבין
פרשת שמיני
בעולם בו אנחנו מצפים להבין ולשלוט במתרחש, אנחנו שוב ושוב פוגשים מציאות שלא מתיישבת עם ההיגיון ולא מתבהרת גם אחרי ניסיונות להסביר אותה. במצבים כאלה עולה השאלה כיצד ניתן ללמוד לחיות עם חוסר ההבנה, ועדיין לא להרגיש אבודים.
פרשת שמיני כוללת את אחד הסיפורים הקשים והסתומים בתורה. נדב ואביהוא, בניו של אהרן, מקריבים קורבן בפעם הראשונה. הם חורגים מכללי הטקס "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא, י, א), ומיד נענשים "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ" (שם, ב).
הסיפור קצר, חד, וכמעט נטול הסבר. מה בדיוק עשו? מה היה חטאם? מדוע התגובה כה חריפה? הטקסט אינו כולל הסברים. הפרשנים לדורותיהם ניסו למלא את הפער, אך קשה למצוא תשובה שמניחה את הדעת. גם אהרון לא מצליח למצוא מילים אל מול האסון הלא מובן שפקד אותו, ומגיב בשתיקה "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם, ג).
החיים מזמנים לנו שוב ושוב מצבים שאין לנו שליטה עליהם, שאין לנו הסבר מספק עבורם, ולעיתים גם לא יהיה. במיוחד בתקופה הזו, נדמה שאנחנו מוקפים באירועים שמגיעים בקצב מהר מדי, מורכב מדי, לעיתים גם כואב מדי. כל אחד מנסה להרכיב לעצמו הסבר, פוליטי, היסטורי, מוסרי או אסטרטגי.
הדחף להבין הוא טבעי. הוא נותן תחושת שליטה, סדר ומשמעות. אבל לעיתים קרובות ההסברים לא באמת מחזיקים. הם מתחלפים, מתערערים, ומשאירים אותנו עם יותר סימני שאלה מתשובות. לפעמים יש אפילו רגעים שבהם המרדף אחרי ההסבר הופך למלכודת: הוא מייצר תסכול, כעס, ולעיתים גם קיטוב, כאשר כל צד נאחז בחוזקה בהסבר שבחר לעצמו, ולא פנוי להקשיב לאחר.
ולכן ניתן לומר שלפעמים הבעיה היא לא רק בכך שאנחנו לא מבינים, אלא בכך שאנחנו לא יודעים איך לחיות לצד אי-ההבנה.
כאן מגיע חלקה השני של הפרשה, המציע דרך התמודדות עם אותה תחושה מתסכלת:
לאחר תיאור חניכת המשכן, הפרשה עוברת לנושא אחר לגמרי ומתארת דיני כשרות הכוללים רשימות מפורטות של מותר ואסור, טהור וטמא. גם כאן, לפחות ברוב המקרים, אין הסבר ברור. מדוע בעל חיים אחד מותר ואחר אסור? מדוע דווקא הסימנים הללו? התורה אינה מספקת נימוק, אלא רק מתארת את ההגבלות, ומצפה שהן ייושמו, גם בלי הבנה.
למעשה, אנו רואים כאן שני סוגים של חוסר הבנה: הראשון, כזה שנכפה עלינו – אירוע קשה, אובדן, מציאות שאינה מתיישבת עם ההיגיון או תפיסת הצדק שלנו, והשני, חוסר הבנה שאפשר לבחור בו. מערכת של כללים, גבולות, שאינם מובנים עד הסוף, ובכל זאת האדם מקבל על עצמו לפעול בתוכם.
גם בעולם חילוני לגמרי אנחנו פועלים לא מעט מבלי להבין עד הסוף. בין אם מדובר בחוקים שונים ועד כללי נימוס או מסורות משפחתיות, פעמים רבות אנו מצייתים לכללים חברתיים מבלי שתהיה לנו הבנה מלאה ומוחלטת של ההיגיון העומד מאחוריהם. ההבדל הוא לא בעצם קיומה של אי-הבנה, אלא בשאלה האם אנחנו מוכנים להכיר בה.
הפרשה אינה מציעה הסברים, אלא משהו אחר לגמרי – דרך לתרגל מצב של אי ידיעה.
דיני הכשרות, בהקשר הזה, אינם רק חוקים, אלא דוגמה למסגרת שבה האדם בוחר לפעול גם בלי להבין עד הסוף. לא כוויתור על חשיבה, לא כהכנעה עיוורת, אלא כמעין דרך ללמוד כיצד לשהות בתוך מציאות שלא מתבהרת מיד.
בעולם שמקדש הסברים וודאות, היכולת להתנהל באי ידיעה או אי הבנה היא אחת המיומנויות הקשות ביותר לאימוץ, אך כיוון שאנו לא באמת יכולים לשלוט בכל היבט של המציאות, ייתכן שזו מיומנות שכדאי לנו לפחות לנסות וללמוד.
שבת שלום.
