מברך ומרפא
ויחי
בפרשת ויחי אנו פוגשים את יעקב בנקודת הסיום של חייו, אך דווקא שם מתבררת התחדשותם של יחסים משפחתיים מן העבר. כל חייו נשא יעקב את משקלה של דרמה משפחתית גדולה: בכורה שנלקחה, אח שנפגע, אם שפעלה מתוך אמת פנימית אך באמצעים מורכבים. כעת, כשהוא מברך את בניו ובני בניו, הוא אינו מחלק “ברכה שווה לכולם”, אלא מעניק לכל אחד את הברכה המסוימת, המדויקת, המותאמת למי שהוא. זהו רגע של הבנה עמוקה: צדק אמיתי איננו אחידות, אלא התאמה; לא חלוקה שווה אלא התייחסות נאמנה אל האישיות, הכוחות והצרכים הייחודיים של כל אחד. התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מסכם זאת בפשטות:
…“גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי
המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. (מסכת סנהדרין)
המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. (מסכת סנהדרין)
כמה יפה שבני האדם נבראו בכל כך הרבה צורות וסגנונות כך שאין אחד מאיתנו שזהה לחברו , אך בו זמנית כולנו שווים בערכינו וערך חייו של כל אדם ואדם הוא מקודש.
כאשר יעקב מניח את יד ימינו על אפרים -הצעיר – ולא על מנשה, הוא שב ומערער את הסדר הפשוט של “הבכור קודם”. אלא שכאן כבר איננו בעמדה של מאבק, אלא בעמדה של בשלות. יעקב אינו גוזל בכורה, אלא מחנך מחדש את המשפחה ואת הדורות הבאים לתפיסה אחרת: אין זו שאלה של “מי קודם”, אלא של “מי זקוק למה”. אפשר בהחלט לשער שיעקב, שמביט אחורה על חייו, מבין כעת טוב יותר את מעשה רבקה: ייתכן שאמנם פעלה בדרכים מורכבות, אך האינטואיציה שלה הייתה נכונה – לפעמים אמת משפחתית גדולה מחייבת לתת לילד מסוים דווקא את מה שהלב שלו והייעוד שלו, זקוקים לו. דווקא משום שיעקב למד על בשרו מה קורה כשהברכה השונה גוררת קנאה, הוא מעניק כעת ברכה שמבקשת לתקן. אפרים ומנשה אינם חוזרים על הדפוס של קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ואף לא על הסיפור של יוסף ואחיו. הם אומרים “סמכנו על סבא. אנחנו מאמינים שאין כאן מניפולציה ואין כאן אפליה -יש כאן אמת ואחריות”. בכך נוצר רגע נדיר בתולדות ספר בראשית: לראשונה שני אחים שזוכים להבחנה ביניהם, אך אינם מידרדרים למלחמה. נקרעת שרשרת של העברה בין-דורית הרסנית, ונפתח חלון חדש לאמון, לסמכות מיטיבה ולמשפחה שאפשר לסמוך עליה. רעיון זה -שברכה איננה “שווה בשווה” אלא “לפי מי ומה שהאדם הוא” -מודגש גם בדברי חכמי ישראל. הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת ויחי) כותב על דברי התורה “אִישׁ אֲשֶׁר כִּבְרָכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם”, שמעלת ברכתו של יעקב הייתה בכך שכל אחד קיבל את הברכה המכוונת למדרגתו, לכליו הרוחניים ולכוח קיבולתו, ולא ברכה טכנית או כללית. הברכה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילד – וגם לאדם מבוגר – היא לראות אותו באמת, להכיר במי שהוא ולהעניק לו בדיוק את מה שיאפשר לו לפרוח. יעקב, בסיום חייו, מצליח סוף סוף לעשות זאת – ובכך לא רק לברך, אלא גם לרפא.
שבת שלום.
