מה שרואים מכאן לא רואים משם
פרשת בלק
בשבוע שעבר מילאה את הרשת שיחה אודות מעשיה של עינב צנגאוקר. היו ששפטו אותה והיו שאמרו שאסור לנו בשום אופן לשפוט את מעשיה של אמו של חטוף. הכל כשר כדי להביא את הבן שלך הביתה. הכל.
כשאני כותבת שורות אלו כולנו עוצרים את נשימתנו ומחכים לדעת מתי ישובו חטופים מהשבי הביתה ומי יחזור ואיך יחזרו. מדינה שלמה עוצרת את נשימתה.
ואולי זו בדיוק העת להזכיר שבימים הקרובים והמתוחים שלפנינו, כולנו צריכים להיאזר בהמון ענווה והידיים שאוחזות במקלדת צריכות להקליד בעדינות ולא לעוט אחרי כל פיסת רכילות המגיעה מן השבי. למי שחוזר משם וגם למשפחותיהם מגיעה לפחות הזכות לכבוד ולהערכה מצידנו ולא משנה מה יהיו בחירותיהם ברגעים העדינים והרגישים האלה.
פרשת השבוע שלפנינו, פרשת בלק, מלמדת אותנו ענווה.
בלעם הוא נביא, איש במקרא לא מפקפק בנבואתו על אף שאינו חלק מעם ישראל. אלוהים נגלה אליו בחלום. אלוהים מדבר איתו ומורה לו מה לעשות. וכך הוא יוצא לדרך כדי לקלל את עם ישראל כפי שנתבקש. אבל בדרך מחכה לו הפתעה.
בלעם רוכב על אתונו כמו שהוא רגיל מידי יום, אבל פתאום היא מתחילה לנהוג אחרת, היא נעה ימינה ושמאלה, לוחצת את רגלו לקיר, היא מסרבת להמשיך בדרך כפי שהוא מצפה ממנה. ובלעם לא נותר חייב. הוא מכה בה במקלו שלוש פעמים עד שהאתון פוצה את פיה ומתחילה לדבר.
אתון שמדברת לא מפתיעה את בלעם או את המקרא שמורגל במעשי ניסים. מה שמפתיע הוא דווקא תוכן הדברים שלה, המילים שהאתון בוחרת לומר – "וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים…וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא".
האתון שואלת את בלעם שאלה שיש בה נזיפה. בהתחלה היא שואלת אותו למה הוא היכה אותה, כשהוא מתלונן על השירות הקלוקל שהיא נתנה לו ועל כך שהתעללה בו לדבריו. היא שואלת שאלה נוספת, האם עד היום פגעתי בך? וכשבלעם אומר לא, קורה דבר ניסי. פתאום מורידים את הלוט מעל עיניו ומגלים לו מה באמת קורה לפניו, מה הסיבה להתנהגות של האתון – "וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ".
ויגל. פועל יפיפה שמתאר איך המציאות השתנתה ברגע אחד של תגלית. כשפתאום בלעם רואה את המציאות מולו נכוחה. ויגל הוא פועל שבדרך כלל בשימוש המקראי שלו מתאר גלות כמו למשל בספר מלכים – "וַיִּ֨גֶל יִשְׂרָאֵ֜ל מֵעַ֤ל אַדְמָתוֹ֙ אַשּׁ֔וּרָה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה". ויגל מתאר את המקום שבו אנחנו לא נמצאים במקום הנכון, אנחנו גולים אל מציאות חלופית אחרת. ויגל מתאר גם מצב פיזי של גלות, אבל כאן בפרשה שלנו הפועל הזה מתאר מצב של גלות נפשית.
בלעם לא רואה את המציאות כפי שהיא באמת, הוא ניזון מפרשנויות מוטעות שמניחות שהוא יודע הכל ואילו האתון, הנחותה ממנו, אינה יודעת כלום. אבל הוא מפספס את המציאות האמיתית בגלל ההנחות האלה. הוא לא מקשיב לקולות שסביבו.
פרשת בלק היא פרשה שמלמדת אותנו ענווה. פרשה שמזכירה לנו שהעיניים שלנו לא רואות הכל, גם לא בעידן הדיגיטלי של רשתות חברתיות ושידורים טלוויזיונים שמנסים לתאר כל פסיק שמתרחש במציאות. הראייה שלנו נובעת גם מהפרשנויות שלנו. ממה שאנחנו רואים מנקודת המבט שלנו בלבד. אבל האמת היא שיש עוד נקודות מבט רבות ואיננו קרובים לדעת מה מתרחש בנפשו או בליבו של אדם אחר שנמצא לצידנו גם אם ראינו אינסוף תמונות שלו במדיות השונות.
האתון של בלעם פותחת את פיה ודורשת ממנו וגם מאיתנו קצת ענווה והרבה הקשבה לקולות הבלתי צפויים הנשמעים לצידנו.
היא דורשת מאיתנו להקשיב גם למי שאנחנו לא רגילות ורגילים להקשיב לו, להעז ולשמוע קולות שונים, להעז להקשיב עם כל הלב והנשמה לכל קול שיגיע ולא לחשוב שכל האמת נמצאת אצלנו.
בתקווה שכל החטופות והחטופים ישובו במהרה ובתקווה שנשכיל לכבד אל חטוף וכל חטופה ולתת להם את הפרטיות שהם זקוקים לה, בלי לשפוט ובלי להניח הנחות. רק לאפשר להם ריפוי ולהעניק אהבה.
שבת שלום.
