מוסר מלחמה וגבולות הכוח
פרשת כי תצא
"כי תצא למלחמה על אויביך…" כך פותחת הפרשה. לא פשוט לקרוא את המילים המופיעות בה דווקא היום, כשאנחנו נתונים כבר שנתיים בעומק הלחימה. הפרשה פוגשת את המציאות הישראלית שלנו. מלחמות העבר פוגשות את מלחמות ההווה. והפסוקים מזכירים לנו שכבר מראשית הדרך יש מילים שמנקרות בראשנו ומתריעות על האפשרויות המסוכנות שאורבות בדרך.
הפרשה מפגישה אותנו עם הצד האפל והחייתי שבמצב הלחימה. ומנסה לגעת במה יכול לקרות דווקא ברגעי עוצמה, דווקא כאשר אנחנו מתהדרים בניצחון וכאשר לאדם יש כוח מוחלט על אחר. במצב הזה תובעת ממנו התורה להציב גבולות מוסריים, לזכור את האנושי גם אצל האויב, ולרסן את יצר הניצול והשליטה. הפרשה קוראת לנו להתבונן מחדש בשאלות של מוסר במלחמה – אז והיום – לא רק ככורח, אלא גם כמבחן אנושי, תרבותי וערכי.
הציווי הראשון בפרשה נוגע לאשת יפת תואר. התורה מתארת מצב שבו הלוחם פוגש בשדה הקרב המרוחק אישה יפה ומביא אותה איתו הביתה. "וְרָאִיתָ בַשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר…" (דברים כ"א:י-יד). אלה מילים שקשה לקרוא היום. לצערנו פגשנו את השבי במלחמה הזו בצורה כואבת ושמענו חטופות שסיפרו שהשובים שלהם אמרו להם שהם יתחתנו איתם וישאירו אותם בעזה לנצח. אנחנו קוראים את הפרשה ופתאום עולה אפשרות של איש יהודי ששובה אישה ומביא אותה איתו כדי להתחתן איתה.
לצד זה, בניגוד למנהגי העולם הקדום, התורה אינה מתירה לקיחת נשים כשבויות מלחמה באופן מידי, אלא מציבה תנאים: המתנה של חודש ימים, הענקת זמן לעיבוד האובדן, חובת שחרור במידה שאין רצון אמיתי בנישואין. ואולי בכך היא מבקשת לרסן את יצר השליטה והכיבוש, ולהכניס חמלה לאחת הסיטואציות האנושיות הקשות ביותר.
רש"י, למשל, מסביר שהתורה אינה מתירה את המעשה אלא "מדברת כנגד יצר הרע" – כלומר, מכירה ביצר אך מציבה לו גבולות. בכך נוצרת תשתית מוסרית שמאתגרת את הקורא: לא כל מה שמותר הוא ראוי, ולא כל מה שמובן הוא מוסרי.
מיד לאחר פרשת אשת יפת תואר, מופיע דינו של "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (דברים כ"א:יח-כא) – פרשה זו מתארת נער מרדן שאינו מוכן לקבל מרות כלל ולכן נידון לסקילה. גם פרשה זו היא מאד קשה לקריאה. האם כל מי שאינו הולך בתלם ראוי לסקילה? האם זהו לא תפקידם של נערים? למרוד. הרי בני ובנות נוער מרדנים הצליחו לחולל מהפכות ולשנות את העולם.
הפרשה הזו לא קשה רק בימנו, היא היתה קשה גם לחז"ל שקבעו בדבריהם ש"לא היה ולא עתיד להיות". כלומר, שמעולם לא הוצא אף נער להורג באשמת בן סורר ומורא. הם מציעים לראות בכך מקרה חינוכי מובהק: רצף הפסוקים נועד ללמד כי מי שאינו מרסן את עצמו במלחמה, עשוי לאבד שליטה גם בתוך ביתו. ולצערנו גם את הנושא הזה אנחנו פוגשים היום. והדוחות מראים כי מאז תחילת המלחמה יש גידול משמעותי גם באלימות בתוך המשפחה. החיבור בין הפרשות מדגיש את הקשר בין המוסר הציבורי לחיים האישיים, ואת הצורך לחנך לערכים של ריסון, שיחה ומידתיות. בכל הרמות והדרגות.
ואחרי כל החוקים וכל ההסברים, אחרי כל הכללים שאמורים לשמור על מוסריות העם מופיע הטעם לכל זה – "וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּפְדְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה".
התורה מפצירה בנו כעם תמיד לזכור שהיינו פעם עבדים. ובגלל זה אנחנו לא יכולים להתעמר בעם אחר. וגם אם נצחנו במלחמה ויש בידנו שבויים ושבויות אנחנו צריכים לנהוג בהם בצורה מוסרית. הפסוק מהדהד שוב ושוב את המילים ומזכיר שפעם היינו עבדים. וגם אם מדובר על דור חדש, שכבר נולד בארץ ולא זוכר כמה קשה היה להיות עם בלי מדינה, גם דור כזה צריך לזכור במעשיו, שלא תמיד היינו אדונים לעצמנו, ושיש לנו אחריות וגם חובה לדאוג למי שנמצא בעמדה נחותה מאיתנו.
בעיני, פרשת כי‑תצא מזמינה אותנו לחשוב לא רק על המלחמות של פעם, אלא על השאלות הערכיות שמלוות כל עימות גם כיום. האם אפשר להיאבק מבלי לאבד את הזהות הערכית שלנו? האם אפשר להחזיק בכאב ובכוח, מבלי להתמסר לזעם?
התורה אינה מציעה מתכונים פשוטים, אך היא כן מציבה עקרונות של חמלה, ריסון וזיכרון מוסרי. המבחן האמיתי של חברה, כך עולה מן הכתוב- אינו רק בניצחון בקרב, אלא גם בשאלה: איך שמרנו על עצמנו בתוכו.
שבת שלום.
