מי צריך מקדש
פרשת תרומה
מיום שהוקמה מדינת ישראל, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, חזר אל השיח היהודי דיון שהיה מושתק לאורך מאות דורות. האם יש מקום למקדש בחיינו, ואם כן, מהו? זהו אמנם לא דיון שמעסיק את כולנו, רבים יענו עליו תשובה קצרה ואוטומטית: "בוודאי שכן" או "ממש לא", ובכל זאת זוהי שאלה שקשה להתעלם ממנה. אלא שבתורה, כמו תמיד, הדיון מורכב יותר, הוא איננו עוסק בשאלה אם כן או לא מקדש, אלא בשאלות מהו בכלל מקדש ומי קובע מהי קדושה.
פרשת 'תרומה' נפתחת בציווי לאסוף חומרים לבנית 'מקדש נייד' שילווה את בני ישראל במדבר: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם."
רשימת החומרים שבני ישראל נקראים לתרום להקמת המשכן, נפתחת בשתי מילים שמעוררות אסוציאציה לפסקה אחרת בספר שמות, זו שקראנו לפני שבועיים במסגרת מעמד הר סיני, מיד לאחר עשרת הדברות:
"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן־הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף, וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה־לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת־עֹלֹתֶיךָ וְאֶת־שְׁלָמֶיךָ אֶת־צֹאנְךָ וְאֶת־בְּקָרֶךָ. בְּכָל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ…"
קיים מתח מובנה בין שני התיאורים האלו של הפולחן הרצוי על פי התורה. קל יותר להבחין במפרט המדויק, הדקדקני, והמפואר של בנית המשכן בחלק האחרון של ספר שמות, ובפרטי הקורבנות בחלק הראשון של ספר ויקרא. פרקים ארוכים אלו מציגים פולחן מוכתב מגבוה, שחובה לנהוג על פיו ואסור לשנות בו אף כמלוא הנימה (ראו מה קרה לבני אהרון שביקשו להוסיף על הקודש, בפרשת 'שמיני' [ויקרא י 2-1]).
מול הציווי הנרחב הזה מציבה הפסקה בסוף פרשת 'יתרו' אידאל פולחני אחר לגמרי. איסור מוחלט על כסף וזהב, מזבח אדמה או אבני שדה פשוטות, מזבח נמוך ועממי. מול המשכן היחיד שעומד במרכז המחנה ובמרכז החיים, מאפשרת הפסקה ממעמד הר סיני בנית מזבח בכל מקום, והקורבנות שעולים על המזבח הזה הם עֹלֹתֶיךָ וְשְׁלָמֶיךָ, צֹאנְךָ וְבְּקָרֶךָ – הם שלנו, לא של אלוהים. דיני הפולחן שנאמרו בסיני מדגישים שאלוהים איננו זקוק לעולות וזבחים, ושהקורבנות הם צורך אנושי. אנחנו מורשים לעשות מה שנכון בעניינו, ובלבד שנעשה את זה פשוט, לא מתנשא כלפי זולתנו, ולא מתחנף כלפי אלוהים. הניסיון לעשות רושם על אלוהים הוא נועל וחסר טעם, ויש בו יותר מ"אבק עבודה זרה", שכן הוא מייחס צורך והנאה לאלוהים. הרצון להתגאות על זולתנו בבניית בתי תפילה ובתי פולחן יפים ומפוארים, שהוא צורך אנושי מצוי ביותר, פסולה לא פחות. כולם שווים בפני האלוהים, ואת התחרויות האנושיות האלו יש להשאיר מחוץ למקדש.
האם זה אומר שבנית המשכן היא 'רק' מענה בדיעבד לחטא העגל, כפי שגרס רמב"ם, ורמז רש"י? אינני יודע. רבים מאוד חלקו על הפרשנות הזאת וגרסו שהציווי על הקמת מקדש הוא ציווי לכתחילה. ההיסטוריה אמרה את דברה, שני בתי מקדש נבנו בירושלים ושניהם חרבו. לאורך רוב ההיסטוריה, התקיימה, ואף פרחה, התרבות היהודית ללא מקדש. ובכל זאת, הקמת מדינה יהודית ריבונית מחזירה את השאלות האלו אל השולחן.
התורה, כדרכה, איננה עונה תשובה אחת מחייבת לשאלות אלו. להיפך, היא מציבה בפנינו דרכים שונות לעבודת אלוהים, ומשאירה בידינו את בחירת הדרך הנכונה והמתאימה לזמן, למקום ולתפיסות העולם שבהן אנחנו חיים. לכן, לפני שאנחנו דנים בשאלות האם לבנות מקדש והיכן, חשוב שנתכנס לדיון מעמיק בשאלות מהו המקדש אליו אנחנו שואפים? אילו ערכים הוא מייצג? ואילו שימושים יכולים להיות לו בחיינו?
