מלמטה למעלה
פרשת יתרו
בעוד הדיון הציבורי על סמכויות המוסדות ורשויות המדינה השונות ממשיך ומעמיק, מעניין דווקא להזכיר את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שטען כי "הנביאים לא היו מבינים כלל משמעות האמרה "מדינה למופת". האידיאל שלהם היה עם סגולה".
רעיון זה, של "עם סגולה", מופיע לראשונה בפרשת השבוע שלנו, פרשת יתרו, ואנו מגלים שהוא שונה ממה שאנו רגילים לחשוב.
בן גוריון מסביר ש"קדמונינו לא דיברו על מדינה למופת, כי המושג המודרני "מדינה" היה זר לגמרי לעברים הקדמונים […] המושג המודרני של מדינה מוצאו מיוָן: פוליס, פוליטייה – ביוָנית, מכוּוָנים לא לעם, אלא למסגרת הממלכתית".
כלומר, כפי שכל תרבות מנסה בדרכה שלה להתמודד עם השאלה כיצד ליצור חברה ראויה, ביוון העתיקה רבים חיפשו את התשובה במבנה השלטון ושיטת המשטר, מתוך כוונה שמבנה המערכת ישפיע לטובה על חייהם של האזרחים.
אין ספק שלצורת השלטון יש השפעה רבה על חיינו. באמצעותה מוגדרות הזכויות והחובות של כל פרט, היא מאפשרת הגבלה על כוחו של השלטון, קובעת את מנגנוני הפעלת הסמכות וחלוקת המשאבים הציבוריים, מקיימת מנגנוני בקרה ועוד. באופן זה, מבנה משטר נכון, יכול בהחלט לאפשר את קיומה של חברה מתוקנת.
מאידך, המסורת המקראית מתמודדת עם האתגר בכיוון אחר לגמרי – לא מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה, מהאדם הפרטי לחברה הכללית. במקום לשרטט משטר אידיאלי, המקרא פונה אל היחיד ומבקש ממנו לחיות לפי קוד מוסרי מסוים, מתוך כוונה שהדבר ישפיע לא רק על סביבתו הקרובה של האדם, אלא יקרין על החברה כולה.
פרשת השבוע שלנו מתארת את מעמד הר סיני ואת מסירת עשרת הדיברות. לפני מתן התורה, בעוד העם מכונס למרגלות ההר, נאמרים הדברים הבאים: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, יט, ה-ו).
כלומר, "עם סגולה" אינה אמירה על מי שאנחנו, אלא הצעה למה שאנחנו יכולים להיות.
לפי התפיסה היהודית חברת מופת אמיתית נוצרת כשאנשים רגילים בוחרים שוב ושוב איך להתנהל נכון בשגרת החיים שלהם. זאת גם הסיבה שעשרת הדיברות, פונות ישירות לכל אדם ואדם, לא רק למנהיגים או לחכמים. למעשה, גם השליטים, המלך והכוהנים, כפופים בראש ובראשונה לאותן דרישות בסיסיות, וההנחה היא שכל אדם מסוגל להבין אותן, וכל אדם צריך לקחת עליהן אחריות.
כמובן שזוהי דרישה לא פשוטה. אין כאן הבטחה לשכר אישי, לא כאן ולא בעולם הבא (שממילא אינו נזכר במקרא), אלא רק גמול כללי, משותף. זוהי עשייה מוסרית במובן הפשוט והקשה שלה – לעשות את הדבר הנכון גם בלי תמורה ישירה.
בנימה אישית יותר: בימים אלו, אשתי, חיה בלקינד־שפיר, ואני עוסקים בהקמת בית בינ״ה בפרדס חנה- כרכור – מרחב קהילתי ליהדות ישראלית המבקש לחגוג מפגשים, מועדים וטקסי חיים ברוח קהילתית ופתוחה לכל.
אנו עושים זאת לא מתוך יומרה לשנות את העולם, אלא מתוך רצון לעשות משהו קטן וממשי במקום שבו אנחנו חיים.
אולי יום אחד נגיע כחברה למעלת "עם סגולה", ואולי זהו יעד לא מושג, רק מצפן שמראה לנו את הכיוון. בכל מקרה, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחיל מעצמנו, "מלמטה למעלה". יום יום. מעשים אישיים קטנים, ואמונה בדרך.
שבת שלום.
