מעבדות לרוח ואהבה
חוה"מ פסח
״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.״
כך קראנו השבוע בהגדה, כך קראנו גם בכל השנים שקדמו לשנה הזאת, וכך נקרא גם בשנים שיבואו.
יש משהו באתוס הישראלי שבא לידי ביטוי דווקא ברגעי חירום ומלחמה. אנו נחלצים לעזרת בעלי העסקים, תומכים בנשות המילואים, מתייצבים זה לצד זה ומקדשים את זכר הנופלים. נדמה שדווקא ברגעים הקשים אנו מתגלים במלוא תפארתנו.
גם סיפור ההגדה, במבט מסוים, מוביל לשם. אנו יוצאים ממצרים, מתגבשים לעם, הולכים אל הארץ – ושם נאבק, נלחם, נבנה ונגן. שוב ושוב חוזרת התמונה של עם שחי על קו התפר שבין קיום לאיום, חי על חרבו.
מדוע אלוהים בחר בנו ושלח אותנו, את עמו, לארץ שהבטיח לנו? מה הוא מבקש שנקיים באותה ארץ?
קריאה במקורות עלולה להוביל למסקנה שאחרי ההגעה לארץ ישראל, נכונו לנו מאבקי קיום מתמשכים. נצטרך להתאחד כעם, להאבק, להראות עוז וחוסן, לעמוד איתן. בכל דור נראה עצמנו כאילו יצאנו ממצרים והגענו להאבק על הארץ, לנצֶח ולהיות אדוניה. שם תפארתנו.
אותי זה מתיש.
בשבת חול המועד פסח אנו קוראים שני טקסטים שונים מאוד זה מזה: את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל, ואת מגילת שיר השירים. ייתכן שהצירוף הזה אינו מקרי.
בחזון העצמות היבשות הנביא יחזקאל מתנבא ומספר על חזון שבו אלוהים מניח אותו בבקעה שמלאה בעצמות אדם יבשות.
״וַיֹּאמֶר אֵלַי–בֶּן־אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?״
התשובה היא כן – העצמות קמות לתחייה. גידים נמתחים, בשר עולה, עור נרקם. הגוף חוזר. אבל ברגע הזה מתברר שזה עדיין לא מספיק:
(ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה־עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם׃
החיים אינם רק הישרדות. לא די בגוף עומד, לא די ביכולת להילחם ולהחזיק מעמד. יש צורך ברוח. מהי אותה רוח? אפשר לנחש. אפשר לדמיין את אותן העצמות קמות לתחייה. הן מסוגלות עכשיו לחיות פיזית, לשרוד, לבנות, להאבק ולהרהיב עוז. אבל מה עם הרוח? היצירה, האהבה, הקהילה, המשחק, התרבות.
בתמונה הבאה אפשר כמעט לשמוע את אלוהים נאנח ואומר:
"(ט) הִנָּבֵא אֶל־הָרוּחַ. הִנָּבֵא, בֶן־אָדָם "
הנבואה הזו אינה עוסקת רק בתחייה פיזית של עם, אלא גם בשאלה מה הופך חיים לחיים ראויים.
אלוהים רוצה אותנו מלאים ברוח, בנשמה, באנושיות.
וכאן נכנס הטקסט השני שאנו קוראים השבת – שיר השירים.
מגילה שלמה של שירי אהבה בין אוהבים. אפשר היה לחשוב שזה טקסט שנועד לגיל ההתבגרות, ולא לקריאה בשבוע של חג החירות, בו עוסקים ביציאת מצרים. במקום לעסוק בעבדות, חירות, מאבק והישרדות – הטקסט עוסק ברומנטיקה, געגועים, טבע ותשוקה.
ז,יג נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים–נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים;
ב,יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. ב,יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ
זהו חזון אחר של חיים בארץ: לא רק להחזיק בה, אלא לחיות בה. לא רק להגן, אלא לאהוב. לא רק לעמוד, אלא לפרוח.
אולי זה המסר שאבותינו ואימותינו ביקשו להנחיל לנו בחג החירות. יציאת מצרים אינה מסתיימת בהגעה לארץ, ואינה מתמצה ביכולת להיאבק עליה. היא מבקשת להוביל למשהו נוסף – חיים שיש בהם רוח ואהבה.
אני כותב את המילים האלה בין ירידה למקלט לרגעים של ציפייה והתרגשות לקראת לידת בני הראשון שצפוי להגיע אלינו בחול המועד פסח.
מה אאחל לו?
כמובן שאאחל לו חוסן — שיהיה חזק, חכם, עיקש במידה הנכונה, אמיץ ואיתן.
אבל מעבר לזה, אני מאחל לו לשגשג. לאהוב, להיות נדיב. אני מאחל לו שירבץ בנאות דשא, בשדה של שלום ופריחה. שיסתכל על סיפור יציאת מצרים לא כעל ייעוד, אלא כהזדמנות לחיים מלאי רוח.
עם ישראל יכול וגם צריך להתגלות במלוא תפארתו לא רק בעת צרה, אלא גם סביב רעיונות של שגשוג, יצירה וצמיחה. לא רק בדוחק, אלא גם בשגרה שיש בה מקום לרוח ולאהבה.
פסח שמח.
