מתי מותר לשקר? פרשת תולדות ושאלת האמת
פרשת תולדות
פרשת תולדות מציבה אותנו מול שאלת אמת ושקר יותר מכל פרשה אחרת בתורה. אנו רגילים לחשוב על האבות כאנשים ישרים, בעלי מידות גבוהות ומוסריות. אבל בפרשת תולדות, ובכלל בחומש בראשית, אנחנו נתקלים במקרים שבהם האמת לא בדיוק נאמרת.
בפרשת לך לך נתקלנו באברהם שמציג את שרה אשתו כ"אחותו", כאשר זו חצי אמת – כי היא אכן הייתה אחייניתו, וזאת מתוך חשש שיהרגו אותו בכדי לקחת את שרה אם יידעו שהיא אשתו – "וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ–לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.". בפרשה שלנו, תולדות, יצחק ממשיך את המסורת כאשר הוא יורד לשפלה – לארץ הפלשתים, וגם הוא מציג את רבקה אשתו כ"אחותו" מחשש לחייו – "וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא".
במקרה של יעקב, השקרים כבר יותר בוטים. יעקב, בעזרת רבקה, מתחפש לעשו, לובש בגדי אחיו, מציג אוכל שהכינה רבקה בתור הציד שלו עצמו, ומצהיר בפני יצחק: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". זהו כבר שקר גמור שנועד להשיג במרמה ברכה שלא נועדה לו.
תמיד התקשיתי להבין איך התורה לא מציגה את השקרים הללו כחטא חמור, הרי כבר נאמר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"?
כאשר חז"ל דנים בנושא הזה, הם מביאים את הסיפור של בשורת המלאכים לאברהם ושרה על הבן שאמור להיוולד, בו אלוהים שינה בסיפור על מנת שלא לעורר מריבה בין אברהם ושרה על כך ששרה צחקה על אברהם שהוא זקןולכן , אלוהים סיפר ששרה צחקה על זקנתה שלה . ומזה למדו ש"מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום. גדול השלום שאפילו הקב״ה שינה בו" (יבמות, סה ב). כלומר: כאשר האמת עלולה לגרום לערעור היחסים והשלום, ישנה מצווה לסטות מן האמת בכדי לשמור על השלום.
במקום אחר (בבא מציעא, כג ב) ישנו פירוט של שלושה דברים בהם חכמים משנים בדבריהם: ענווה בלימוד, צניעות, ואירוח. כך למשל, מותר לספר שמארח מסוים לא עשה את זה טוב, בכדי שלא כולם יבואו להתארח אצלו.
אבל חכמים גם מזהירים: מי שמתרגל לשקר – גם אם לשם מטרה טובה – עלול לשלם מחיר. הקו בין "שינוי מפני שלום" לבין "לשקר כי נוח לי" הוא דק מאוד.
אולי זו בדיוק התשובה לפרשת תולדות: יצחק, ששיקר רק כאשר חשש לחייו, נשאר בדמותו השלווה. יעקב, ששיקר כדי לקחת בכורה וברכה – יצטרך להתמודד בהמשך עם עולם מלא רמיות: לָבָן ירמה אותו, בניו ישקרו לו על גורלו יוסף, והוא יחיה שנים רבות בגלות, מנותק מאלה שאהב. לא עונש ניסי – אלא תוצאה טבעית.
אז מה אפשר ללמוד מהפרשה שלנו?
שאמנם האמת מאוד חשובה, אבל גם לא כל אמת חייבת להיאמר. לפעמים לומר "את האמת הפשוטה" זה דווקא מעשה שלילי, בעיקר אם זה יגרום לערעור השלום. לפעמים יש דרך עדינה, דיפלומטית, נדיבה יותר להיות אדם של אמת – אמת השלובה עם רגישות אנושית.
השבוע , עם הקריאה בפרשת תולדות אני מזמין אותנו לחשוב על האחריות שלנו למילים:
האם המילים שלי בונות או הורסות?
האם אני מדבר אמת – או רק פורק את מה שעל הלב?
ואולי דווקא הוויתור על אמירה חדה הוא לפעמים מעשה של אמת עמוקה יותר?
כי לפעמים, כמו שחז"ל ניסחו, לא "לשקר" זו מצווה – אלא לדעת מתי "מצווה לשנות מפני השלום".
שבת שלום.
