"וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף" או: זה לא מה שאמורים לכתוב עליו.
על פרשת "מטות-מסעי"/ שיא דרייגור-קדמן
פרשת השבוע מחברת בין שתי הפרשות "מטות" ו"מסעי". גילוי נאות; כשקראתי את הפרשה, וחשבתי לעצמי על מה אכתוב השבוע, בחרתי להתמקד בנושא שונה לגמרי.
אבל המציאות הישראלית, בכל פעם מחדש, ובתדירות גבוהה מדי, מנערת ומטלטלת אותנו, מכריחה אותנו להרים את המבט מהכתובים, ולהביט אל מחוץ לחלון.
בפרשת "מטות- מסעי", מתוארת מלחמת מדיין- משה מצווה את העם לשלוח אלף אנשים מכל שבט למלחמה, וממנה את פינחס ללכת בראשם. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין . כשהם חוזרים מהמשימה משה כועס עליהם על שלא השלימו את עבודתם כראוי; הם הרגו את הגברים, אבל מה עם הנשים?! (וזה לסיפור אחר).
אבל, זה לא נגמר שם. הוא מוסיף ופוקד עליהם: "וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כׇל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף" (במדבר ל"א, י"ז).
משה שולח את חיילי הצבא לחזור ולהרוג את ילדיי המדיינים, כך שלא יישאר להם זָכָר וזֵכֶר.
בני ישראל שרפו את ערי מדין, ולקחו את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם וטפם, כשלל מלחמה.
המקרא מעמיד אותנו לא פעם ולא פעמיים מול אתגרים מוסריים קשים; כאחת המחפשת מחדש את זהותה היהודית, אני נתקלת מחד, בטקסטים יפיפיים, אנושיים וסוציאליסטים, ומנגד בסיפורים שלא עולים בקנה אחד עם סולם הערכים היהודי שאני רוצה לבנות לעצמי.
איך ילדים קשורים למלחמה? זה לא משהו שאמורים לכתוב עליו.
פרשנויות רבות מוצאות הצדקות מוסריות לאירועים מלחמתיים בלתי מוסריים, כמו השמדת דור העתיד של האויב, ואולם, עם כניסת בני ישראל לארץ מצווה אותם אלוהים להישמר מירידה רוחנית ומוסרית, בהגיעם למפגש מלחמתי עם אויביהם: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כ"ג, י'). דווקא במקומות האלו, דווקא בעתות מלחמה, בהן הנפש מעורערת, נתקלת באתגרים, עלינו לשמור על חוקים ברורים, על קווים התנהגותיים, על מודל התנהלות תקין ומוסרי. לא לתת למלחמה לטלטל את סולם הערכים שלנו. גם למלחמה יש חוקים, צריכים להיות חוקים.
ולפעמים מתחברים הטקסטים העתיקים למציאות המדממת, בצורה סימביוטית להחריד.
האסון הכבד שהתרחש בשבת האחרונה במג'דל שמס, בו נפגעו ונרצחו עשרות ילדים, מתח שוב את קשת הכאב, האובדן, הכעס, האבסורד.
ילדים וילדות שכל חטאם היה משחק כדורגל תמים, נלקחו ללא רצונם לנבחרת המלחמה. מעורבים בעל כורחם במשחק הכדורגל האימתני של המבוגרים.
זה לא משהו שאמורים לכתוב עליו. ילדים לא שייכים למלחמות, והייתי רוצה לקוות שגם מבוגרים לא. כמו שאיני מקבלת את פקודת משה לחייליו להרוג את ילדי המדיינים, על טהרת המלחמה- כך אין אנחנו יכולים להתרגל למצב בו ילדים משלמים את מחירי המלחמה.
בכל יום אסון חדש, הנפש מתקהה, איך אפשר להכיל? איך אפשר לקבל?
ועם זאת עלינו לשאול את עצמנו- על אילו שלבים בסולם הערכים שלנו אנחנו לא מוכנים לדלג?
אולי עלינו ללמוד מהמיילדות במצרים, כפי שמתואר בפרשת שמות: "וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים" (שמות א', י"ז).
אותן מיילדות אשר צוו להרוג כל זכר מבני ישראל, פעלו לפי צו ליבן וסולם הערכים היציב שלהן. הותירו את הילדים מחוץ למשחק הפוליטי וביקשו עבורם חיים.
שנשוב לשמוע צחוק ילדים וילדות מתגלגל. מהר.
שבת שלום.
