פרשת "זאת הברכה"
את הפרשה האחרונה שבתורה לא קוראים בשבת. שנה שלמה, שבת אחרי שבת, אנחנו קוראים את כל פרשות השבוע. והנה, הגענו לשבת האחרונה בשנה. אבל השבת לא נקרא את הפרשה האחרונה. השבת נקרא קריאה מיוחדת לחול המועד סוכות. את הפרשה האחרונה אנחנו שומרים לבוקר שמחת תורה. פרשת וזאת הברכה.
רגע לפני שמשה הולך לעולמו, רגע לפני שמסתיימת התורה משה מברך, כל שבט ושבט ומשאיר אותנו בסוף הסיפור עם טעם טוב של ברכה. "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ". ובברכות שלו ובאבל על מותו, מסיימת התורה.
אנחנו קוראים את התורה עד הסוף, עד המילה האחרונה. ואז, בשביל לא להתרחק מהסיפור שלנו אפילו לרגע, אנחנו מיד מתחילים לקרוא אותו שוב, מבראשית.
כילדה חובבת ספרים, תמיד אהבתי את הרעיון של שמחת תורה. אני מכירה טוב את התחושה של הגעגוע והעצב כשספר שאהבתי מגיע לסיום. כשאני אוהבת ספר מאד, כשאני מחוברת אל הדמויות, אל העלילה ואל הסיפור. ברגע שאני מסיימת לקרוא את הספר, אני הופכת מיד את הדפים ו… מתחילה לקרוא אותו שוב. כדי לא להיפרד מהדמויות האהובות אפילו לרגע אחד, כדי להשאיר את העולם שאליו נסחפתי חי בדמיוני.
יש משהו מאד מרגיע ומנחם במחזוריות הזו. זו מחזוריות שמזכירה את עולם הטבע. יש בטבע תחושה עמוקה של יציבות ושל רוגע. בני האדם, אולי ישתנו, אולי יתחלפו. הטבע, למרות השינויים, לעולם עומד. השמש במחזוריות המרגיעה שלה, שוקעת וזורחת באופן קבוע. ומעניקה לנו את הקרקע היציבה והבטוחה לדרוך עליה ולצמוח בתוכה. כך גם הקריאה בתורה. מידי שנה מתחדשת, במחזוריות קבועה ויציבה. גלגל הסיפור ממשיך. והמסורת שלנו דואגת שהסיפור לעולם לא יישכח.
אבל השאלה החשובה לשאול בעיני בשמחת תורה היא – למי יש מקום בסיפור שלנו? מי רשאי לקרוא אותו? מי רשאיות להעביר את הסיפור אל הדור הבא.
עוד מעט מעגלי ריקודים ימלאו את בתי הכנסת. מעגלים שיש בהם שמחה עם התורה שזה עתה סיימנו לקרוא, התורה שאנחנו מתחילים שוב מההתחלה. אבל יש במעגלים הללו משהו חסר, ברובם, יעמוד באמצע נער או גבר וירקוד בהתלהבות ובהתרגשות עם ספר התורה. הנשים, יעמדו בצד וישקיפו על המתרחש. נוכחות נפקדות בתוך הקשר הזה בין העם היהודי לספר התורה שלנו.
אולי משום שהוא כבד מידי, אולי משום שהן חוששות לרקוד מול כולם ואולי משום שהן ואנחנו תמיד מורחקות מהמגע הישיר עם התורה.
"כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפילות" רבי אליעזר גרס. ואף הוסיף – "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". עד היום, המסר הזה ממשיך להדהד בעולם.
פרחה ששון היתה אשת עסקים יהודייה שנולדה בבגדד והשפיעה על קהילה רחבה מאד של אנשים ונשים. היא היתה גם תלמידת חכמים שניהלה התכתבויות עם גדולי הדור באותה תקופה. בשנת 1924 הזמינו אותה להיות יושבת הראש אסיפת בית המדרש לדרשנים[1] בלונדון. בנאום הפתיחה של האסיפה היא התייחסה לעובדה שהיא היתה האישה הראשונה שאי פעם כיהנה בתפקיד הזה ושאלה "למה לא קרה דבר כזה בששים ושמונה השנים עד היום?". האם יש סברה בחדר שנשים לא יכולות ללמוד תורה או להגות?
בתוך התלמוד והמקרא יש נשים מנהיגות, יש נשים לומדות תורה ויש תלמידות חכמות וגיבורות. אבל בדרך כלל אנחנו לא מספרים עליהן. כשמביטים על המסורת היהודית שלנו נראה לעיתים כי גברים הרו, ילדו וגידלו את העם היהודי בכוחות עצמם וכי נשים לכאורה לא היו שותפות או נוכחות כלל.
אבל בעצם, היו שם נשים. תמיד. והן פעלו וחלמו והגו. ונשארו מאחורי הקלעים. חבויות בין השורות והמילים. והסיפור שלהן לא מסופר.
כל עוד נמשיך ללמוד וללמד יהדות שמורכבת מגברים בלבד, כל עוד הגיבורים התרבותיים שלנו יהיו רק גבריים, הדפוסים האלה לעולם לא ישתנו. כשילדים וילדות כבר מגן הילדים שומעים רק על גיבורים גבריים הם מאמצים את התפיסה כי נשים לא יכולות להוביל, להנהיג או להתקרב לספר התורה. זה מנכיח את הדפוסים הקיימים שלפיהן, הנשים מעודדות מן הצד.
כדי לשנות את ההווה שלנו וגם את העתיד אני מאמינה שאנחנו צריכות ללמוד לספר מחדש את העבר. אנחנו צריכות לחקור ולחפש כדי לתת מקום לדמויות נשיות משמעותיות שהיו קיימות לאורך המסורת היהודית.
"ואנחנו עצמנו נחפור את מתותינו מקברי ההיסטוריה ונתן להן יד ושם ופה" – אסתר שקלים.
