פרשת "תזריע מצורע"
בעשור האחרון בעקבות מחקר אקדמי, התוודעתי לסיפורו יוצא הדופן של הרב משה שמעון פסח ז"ל, רב קהילת יהודי וולוס ביוון. הרב פסח היה מנהיג ערכי וראוי שפעל להצלת קהילתו משמד, אשר בזכות תושייתו הרבה ובגילו המופלג סייע ללוחמים הפרטיזנים בהתנגדות פעילה נגד המשטר הנאצי. שנים רבות סיפור שואת יהודי יוון לא קיבל הכרה ראויה כחלק מהנצחת הנרטיב הרחב של יום הזיכרון לשואה והגבורה, על אף שקהילת יהודי יוון נספתה כמעט כולה תחת גזירת הכיבוש הנאצי. ככל שהעמקתי במחקר על הרב פסח וקהילת יהודי וולוס, גיליתי עוד ועוד סיפורים אישיים וכואבים על האובדן הגדול ברחבי יוון כולה. דווקא מתוך השבר ניסיתי למצוא תיעוד ומקורות לקהילות היהודיות ביוון שכן הצליחו לשרוד, נשים וגברים שזכו להינצל ולהציל.
צילום: עינב קורן
ואכן נחשפתי לסיפור ייחודי מאד של קהילה ביוון שזכתה מן ההפקר ולא נפגעה מהיד האכזרית של הנאצים, האיטלקים או הבולגרים. באי כרתים שנכבש אף הוא על ידי הנאצים, התנהלה מראשית המאה ה-20 מושבת מצורעים שזכתה לשם "ספינלונגה" (פירוש: קוץ גדול מוונציאנית) על אי סלעי במפרץ אלונדה. ספינלונגה הכילה אלפי חולי צרעת יוונים עד 1957, לשם הורחקו עד סוף ימיהם מחשש להדבקה והפצה של המחלה הקשה שכאמור זכתה למזור רק באמצע שנות ה-50. נשים, גברים וילדים שסימני המחלה זוהו על גופם על שלביה השונים הוצאו מבתיהם, ממשפחותיהם ומקהילותיהם ונידונו לחיות יחד את שארית חייהם על אי מנותק ושותת כאב. אמנם תושבי ספינלונגה יצרו לעצמם חיי קהילה סבירים ככל שיכלו ואף בנו מוסדות קהילה שונים כמו כנסייה, בית מאפייה מרכזי ואפילו בית קפה אבל שם לא היתה הבחנה בין דתית. המכנה המשותף לכולם היה החולי הסופני שמגביל אותם למרחב מצומצם הרחק ממשפחותיהם ולכן בין החולים הרבים על האי היו גם יהודים.
צילום: עינב קורן
החשש מהידבקות, הרתיעה והדחייה מחולי הצרעת היו כה רבים שלמעשה גם החיילים הנאצים לא העזו לדרוך על אדמת ספינלונגה או בכלל להתקרב ולכן תושבי האי ניצלו מההפקר. פרשת השבוע כשמה "תזריע-מצורע" עוסקת בדיני טהרה וטומאה ליולדות ובפרט לחולי הצרעת. החל מהתעוררות החשד למחלה, אבחון הנגעים על ידי הכהן שהוא היחיד המוסמך לכך וכלה בפסיקתו האם יש להרחיק את האדם החולה מן המחנה. הפרשה מפרטת בהרחבה כיצד ראוי לנהוג עם מי שנתגלו בו נגעי הצרעת וניכר כי גם לתפיסה המקראית מהווה הצרעת קלון – סימון מסוכן המבדל את הפרט מהחברה. חז”ל הגדילו ופירשו את מחלת הצרעת כעונש על חטא ‘לשון הרע’. אדם שניצל את קשריו החברתיים כדי לספר דברים שליליים על זולתו, נענש בכך שלקה במחלה זו. הרחקת המצורע מחברה אנושית עד להיעלמות המחלה, מתפרשת כחלק מן העונש כאמצעי להשיב למצורע את הפרופורציות הנכונות שבין היחיד והחברה ושיעור מידתי להבנת חומרת התנהגות זו. סביר להניח שמחלת הצרעת לא הייתה המחלה הקשה היחידה שפקדה את בני ישראל ועמי האזור (יש עדויות שונות במקרא ולראיה חלק ממכות מצרים שהכרזנו בערב פסח) אך העיסוק הרב בה נובע מהיותה ביטוי סמלי לכל החסמים בחיינו ולא בהכרח תוצאה או עונש על מעשה.
צילום: עינב קורן
אולי אין זה כלל עונש על לשון הרע כי הרי כולם חוטאים בלשונם ולפיכך הצרעת היתה אמורה להיות נחלת הכלל. אולי הצרעת למעשה היא ביטוי פיזי לפחד נוראי, חרדה אימתנית שתוקפת את הגוף ומאותתת לכל מי שיעז להתקרב שהפחד הוא סכנה מדבקת. הרי הנאצים שמרו מרחק מהאי ספינלונגה על יושביו מתוך פחד מובהק – פחד להתעמת עם הפחד. באופן פרדוכסלי הפך האי ספינלונגה בימי מלחמת העולם השנייה לאדמת מקלט בטוחה ומאות קלון הפכה הצרעת לסמן ביטחון והגנה.
מחלת הצרעת בימינו מוגרה כמעט באופן מוחלט ויש היצע רב של דרכי טיפול יעילות אך הפחד הוא המחלה הקשה והמדבקת ביותר בקרבנו. הפחד להתמודד, הפחד מלהביע את קולנו, הפחד להתנסות, הפחד לשנות ולהשתנות, הפחד מהאחר. הפחד הוא גם המכנה המשותף לכולנו, אמנם בעוצמות שונות אך הוא מטשטש את ההבדלים בינינו. אם נהיה קשובים לפחד אולי נצליח גם אנחנו לצמוח מתוכו ולהפוך אותו ליתרון והגנה ולא להיפך.
שבת שלום!
