המסורת שלנו רואה בתקופת האסיף את סוף השנה, ומיד לאחר מכן מתחילה השנה החדשה. בראש השנה נהוג לקנות בגד חדש ולברך בשנה חדשה, וגם הקריאה בתורה מתחילה שוב מחדש מבראשית. בשמחת תורה מסיימים את התורה ומתחילים לקרוא בה מחדש. שנה אחר שנה.
הקריאה בתורה לאורך השנה מתחילה מבריאת העולם – “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ”, וממשיכה בסיפורי האבות ונדודיהם אל ארץ כנען, מספרת על הירידה מצריימה, ואז מגיע ה – סיפור על יציאת מצריים. יוצאים ממצריים וסובבים במדבר 40 שנה! והמון פרשות שבוע – ויקרא במדבר דברים. ואז ממש לפני שנכנסים לארץ המובטחת. משה על הר נבו, ואופס… מגיע חג הסוכות. ומתחילים מבראשית.
יש משהו מרתק בקריאה התהליכית הזו, כל שבוע אנחנו קוראים ונמצאים תמיד בדרך, תמיד לקראת… זה כמובן הסמל המוחשי ביותר של חג הסוכות. כל השנה אנו נאחזים בבית, ובעיקר עכשיו במדינת ישראל הריבונית. אחרי שסיימנו מסלולים אין מספר של נדודים בעולם. יהודים עם מזוודה, נעים ונדים ממקום למקום. מהגירוש לאינקוויזיציה, מפוגרום לאמריקה. אומה שנודדת עם התורה דרך פרשות השבוע. ועכשיו סוף סוף הגענו? האמנם.
דווקא היום בישראל שנת 2018, חג הסוכות חשוב לתודעה הישראלית יותר מתמיד. זוהי אותה תודעה הנאחזת ב”סלע קיומנו” ואינה רוצה להניח. האתוס של מצדה , של תל – חי. להיאחז באדמת אבותינו. סוף סוף יש בית. 4 קירות וגג. אפשר להפסיק לנדוד.
בסוכות, לעומת זאת, יוצאים החוצה לבית ארעי, פתוח לרוחות השמים, רואים את הכוכבים. מרגישים שוב את משב הרוח בערב. מביטים על הדרך שעברנו כעם, כמשפחה, כאדם. ומבינים שאף פעם לא ממש מגיעים. גם בשנה הבאה נפגש בסוכה ונתחיל מבראשית.
כך נכון לפעמים לצאת מהבית אל הדרך, וגם בחוץ וגם מבפנים להרגיש את החידוש המרענן בחילופי העונות. לחוש את הסתיו ולקוות לגשם. ולהתרגש שוב לקראת הקריאה מבראשית.
הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
[יונה וולך]
חג אסיף שמח, ושנה טובה.
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ״ה.
