השנה אני קורא בפרשת ‘צו’ הרחק הרחק בסוף מערב, במרכז הקהילתי היהודי בפאלו אלטו אשר במפרץ סן פרנסיסקו. כאן, יחד עם שותפים יקרים מהקהילה היהודית והישראלית, אנחנו מקימים את הישיבה החילונית הראשונה בארצות הברית אשר תצטרף לרשת הישיבות החילוניות המשגשגת בישראל.
כאשר אני קורא בפרשה את ספר ההוראות הניתן לאהרון הכהן ובניו, ובו פירוט מדוייק על הדרך בה יש להקריב את הקרבנות השונים על המזבח שזה עתה הוקם, אני חושב על המשנה המפרטת לנו את החטאים השונים עליהם מובא הקרבן: חטאים אישיים, חטאים של מנהיגים שהחטיאו את הציבור, חטאים שבמזיד וחטאים שבשוגג.
מתעוררת בי השאלה, מדוע עסקה המשנה בדיני קרבנות בדבקות כזאת? הרי היא מתגבשת בעידן שלאחר חורבן הבית, ומייצרת יהדות שמרכזה איננו הקרבת קרבנות אלא לימוד, הלכה ותפילה אשר יכולים להתקיים בכל מקום ובכל זמן. כמו אנשי המשנה שהחיו את היהדות לאחר חרבן הבית, כך גם יהדות המאה ה-20 היתה צריכה לייצר דרך חדשה לאחר החורבן הגדול באירופה וגלי ההגירה האדירים, אשר יצרו שני מרכזים גדולים: בישראל ובארצות הברית.
בישראל נוצרה תרבות יהודית חילונית משגשגת, אשר בנתה עצמה בתוך המסגרת של מדינת הלאום שאפשרה חיים יהודיים משמעותיים ללא פרקטיקה דתית, בעיקר סביב הרעיונות של התנועה הציונית. הקהילה היהודית בארצות הברית בנתה חיים יהודיים מפוארים כקהילה, שבמרכזה מוסדות קהילתיים, בתי ספר דתיים ובתי כנסת סביב שלושה זרמים דתיים מרכזיים – רפורמי, קונסרבטיבי ואורותודוכסי.
בראשית המאה ה-21, נוצרת הזדמנות חדשה לשני המרכזים היהודיים הללו. היהודים החילוניים בישראל אינם מסתפקים עוד בזהות הלאומית ציונית, והם מחפשים חיבור עמוק ומשמעותי יותר ליהדות שלהם. ואילו רבים מיהודי אמריקה, אשר חיים ברובם אורך חיים חילוני לחלוטין, מחפשים חיבור וקשר ליהדות שלהם שאינו קשור בחברות בבית כנסת או בפרקטיקה דתית כלשהי.
כאן נוצרת הזדמנות אדירה ליצירת צעד נוסף לחיים יהודיים משמעותיים. החבירה של ארגון ישראלי שורשי כמו בינ”ה לארגון קהילתי אמריקאי ותיק כמו המרכז הקהילתי היהודי (JCC ) בפאלו אלטו, אשר יחד יוצרים תוכן ומשמעות לחיים יהודיים משמעותיים במאה ה-21 – מסמנת את ההזדמנות אשר טמונה בחיבור הרוב החילוני בישראל לרוב החילוני בארה”ב, בקשר אמיתי של יצירת לימוד, קהילה ומעשה חברתי משמעותי.
המנהיגות של הקהילה הישראלית הגדולה והפעילה שנמצאת כאן בעמק הסיליקון מוסיפה רובד נוסף לחיבור הזה, בכך שהיא מהווה גשר בין שתי הקהילות, ומראה שניתן לקיים חיים יהודיים חילוניים משמעותיים גם בארצות הברית.
בדומה לאנשי המשנה אשר לא התעלמו מעבודת הקרבנות שבפרשת ‘צו’ אלא למדו אותה לעומק, פירשו אותה ויישמו את העקרונות שלה בשפה ובכלים אחרים המתאימים לתקופתם, כך גם אנחנו צריכים להמשיך ללמוד ולקבל השראה מהספרות היהודית העתיקה ומהדורות שקדמו לנו ולאורם ליצור חיים יהודיים חיוניים ועכשוויים.
העם היהודי שרד לאורך כל ההיסטוריה משום שהשכיל למצוא איזון בין שמירה על המסורת והטקסטים העתיקים לבין פירושם וחידושם בהתאם לזמן, לשפה ולמקום בו היו. כך גם השבוע נקרא בפרשת ‘צו’ שוב, כמו דורות רבים שקדמו לנו, אך לא במטרה לחדש את עבודת הקרבנות – אלא במטרה לקבל השראה לתיקון שאנחנו צריכים לעשות בעולמינו.
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
