“עלה אל הר העברים ומות בהר הזה” מצווה אלוהים את משה בפרשה שלנו את הציווי הקשה מכל. ציווי למות. הוא יודע שהדרך שלו בעולם נגמרת ויוצר את שירת האזינו. כך צריך לקרוא את כל הפרשה שלנו בעיני. כמילותיו האחרונות של אדם שיודע שהוא עומד על ספו של המוות. שהוא עובר לשלב הבא. משה, מגיע עוד מעט לרגעיו האחרונים ושירת האזינו היא דרכו להיפרד מן העולם.
המוות חשוב לחיים אומרת ד”ר אליזבט קובלר רוס. היא טוענת שהמודעות למוות והעמידה מולו מזככת את הדברים שהכי חשובים לנו. שם אנחנו מבינים שאין לנו צורך בכסף, בהישגים או באישור חיצוני. הדבר היחיד שחשוב לו ברגעים האלה זו אהבה.
השבוע נפטרה מירית הררי, היא שהתה כבר שנתיים בקרבתו של המוות והצליחה למצוא בתוך המציאות המורכבת הזו עוגנים של נחמה. היא מתארת את העמידה מול המוות ככזו שמזככת את מה שחשוב לנו באמת “כשאת עומדת ללכת את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת” היא אמרה.
האם יש אהבה במילותיו האחרונות של משה? “האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי”. כשהוא קרוב למוות, משה כבר לא פונה אל עם ישראל. הוא יודע שהאדם הוא יצור בר חלוף וימיהם של מי שעומדים מולו מוגבלים. הוא פונה בדבריו אל היקום האינסופי. אל השמים והארץ שהיו כאן כשנברא העולם ויהיו כאן גם אחרי לכתם של בני האדם. הוא מחפש יציבות בתוך המציאות האנושית המשתנה. והכל ישתנה, לדבריו. עם ישראל יעזוב את אלוהים והוא מצדו יכעס ויעניש. אבל בסוף, על כל הפשעים תכסה אהבה. סופה של שירת האזינו אופטימי. בסוף תהיה חמלה ויהיה חיבור מחודש. בסוף תהיה אהבה. משה מתאר את אלוהים כנשר שדואג לגוזליו, לבני ישראל ומעניק לנו תיאור ציורי של האהבה הזו. “כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף”.
פרשת האזינו נקראת תמיד לפני יום כיפור, שגם בו שוררת תודעת מוות חזקה. זהו היום שבו כולנו נידונים. “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו” נכתב בפיוט “ונתנה תוקף”. פעם אחת בשנה המסורת היהודית מעמידה אותנו מול הסופיות של העולם ושל עצמנו ושולחת אותנו לזכך מה באמת הכי חשוב לנו בחיים. ולהתמקד בחיבור זה לזו, בחמלה ובאהבה.
המוות חשוב לחיים אומרת לנו הפרשה ולפעמים אנחנו צריכים לאפשר לו להיכנס פנימה. לעמוד מולו, להיזכר מה באמת חשוב לנו ולפנות להרבות אחווה ושלום בעולם.
__
אילה דקל היא מורה ומנחה בישיבה החילונית בבינ”ה
