פרשת נשא היא הארוכה שבפרשות וחותמת את שלבי ההתארגנות לקראת המסע לארץ ישראל. באופק המאד רחוק מחכים כיבושים ותלאות אחרות אבל כעת אנחנו נמצאים בנקודה בה עושים סדר, מניחים חוקים וכללים למשכן ה’ וליחסים איתו באופן כללי, תפקידים, חוקי נזירות ובעיקר – טומאה.
נושא ההיטהרות הוא מוטיב מוביל שממשיך גם מפרשות קודמות, וחלק גדול מהפרשה עוסק בחשיבות תפקידי הכהן וההנחיה המאד ברורה – מצורעים יוצאים מחוץ למחנה, אבל לא רק הם – “כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ”. (פרק ה’ פסוק ב’)
ולכן, מה יותר טבעי מלשלב בדברים אלו את פרשת אשה סוטה. אשה סוטה היא אשה שבעלה חושד בה בבגידה. כלומר ייתכן שהיא בגדה בו ייתכן גם שלא, זה לא ממש משנה. התורה עושה מקום די גדול לקנאה של הבעל ולחוסר האמון האפשרי ביניהם:
“וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה”
במקרה כזה על הבעל להביא את האשה לכהנים ואז היא אמורה לעבור טקס משפיל מאד במהלכו היא שותה מים מאררים – כאלו שיזיקו לה במידה והיא אכן פשעה: “וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים. (פרק ה’ פס’ יד’-יח’)
מה קשורה אישה סוטה לצרעת ולטומאה? הרבה נכתב על הטקס שקשור לאשה סוטה, בעצם יש פה משהו קצת מאגי או אפילו “נסי” בכל הקשור לשתיית מים וקבלת תשובה. כרגיל יש תמיד הקשר רחב יותר לעניין, הרמב”ן למשל מסביר –
“והנה, אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל. כי חפץ למען צדקו ליַסר הנשים, שלא תעשינה כזימת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרוּת, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם”. במילים אחרות – עצם המעשה “מטמא את המחנה”.
אפשר היה לעצור פה ובהנחות היסוד המאד בעייתיות של חוסר אמון בנשים ואשליית השליטה בהן והקלות בה מעמיסים עליהן אחריות לטומאת המחנה. אפשר גם להמשיך ולצלול לעולמות ההלכה והאגדה בספרות חז”ל ולקרוא שם פירוט נוסף על טקס משפיל מאד, על לחץ והפחדה מצד הכהנים על הנשים להודות בבגידה, ועינויים ומוות בעת שתיית המים.
כל זה בזכות ובגלל הקנאה, הרגש שעומד בבסיס הסיפור הזה. קנאה לרכוש – לאשה, וקנאה לטוהרה, למידות (מי אחראי על סולם המידות הזה? מדוע רק גברים מקנאים? מדוע הם לא נחשדים בבגידה?) והשאלה היא עד כמה רחוק נלך עם הרגש הזה, ומה נעשה בשמו.
האם כל זה נשמע מוכר? בעל מקנא לרכושו, חשדן ואובססיבי, מערים אשמה על אשתו, מאיים ומפחיד ומאשים, בגיבוי לעיתים של המשפחה, החברים. הפער המגדרי כאן צועק את יחסי הכוחות המעוותים והמסוכנים, והתוצאות הקשות – רצח ואלימות נגד נשים, לא יורדות מסדר היום.
פרשת נשא אינה מקור להשראה. היא מאותם טקסטים שעלינו לקרוא ולהזדעזע, להתבונן בהם היטב במבט ביקורתי ולהשתמש בהם כמקור להבנה עד כמה עמוק השורש לתפיסה המגדרית המעוותת. היא מאותם טקסטים שמסמנים לנו את הנתיבים לתיקון החברתי הנדרש.
ודבר אחרון. אם בפרשה הבעל החשדן והקנאי היה צריך להביא את האשה “לבדיקה ובירור” הרי שהיום, בישראל 2020 אין שום עצירה, הוא פשוט פועל על המקום. כך או כך, עלינו להלחם קודם כל בתודעה הכוחנית וההרסנית של אשה נשלטת, כנחותה וחלשה יותר. זו לא תודעה של ימי קדם, היא קיימת גם היום. רק כאשר נפעל לחנך במלוא המרץ לתפיסות של שוויון וכבוד, נחגוג את ההבדלים הרצויים במגדר ונצמצם את פערי הכוח והשליטה, נוכל להתחיל ולהסתכל על המציאות אחרת.
אחתום במגילת רות, שנקרא בחג השבועות שמזכירה לנו שחמלה וסולידריות אישית ונשית לצד אומץ לא מבוטל, הביאו לנו הזדמנות שניה לסדר ולתיקון. חג שמח.
בשבוע הבא יתקיים מצעד הנשים בתל אביב במחאה על האלימות הגואה שתערך בשבוע הבא. כל הפרטים כאן.
__
מעין ארזי מלינרסקי היא מנהלת מחלקת שיווק בבינ”ה
